המלאך הפרטי שלי - פרק עשרים וארבע

"מה את מוצאת בטום, לעזאזל?!" שאל אותי לפתע מיטשל, קולו כל כך רועם באוזניי למרות שהוא בעצם לחש.
"מ... מה?" שאלתי, מפנה אליו את מבטי.
"מה את מוצאת בו? מה את כבר רואה בו?" שאל אותי, הזעם מרקד בעיניו.
"אני... אני לא מב-"
"מה יש בו? הוא מצחיק? גם אני מצחיק. הוא חמוד? גם אני חמוד. יש לו עיניים כחולות? אני אשים עדשות. רק תגידי לי, ואני אוכל למצוא לך מישהו פי אלף יותר טוב ממנו."
"הוא מצליח ל-"
"למה? למה את אוהבת אותו? למה את מבזבזת עליו זמן? הוא בכלל לא מכיר אותך!"
"אני לא יודעת מ-"
"הוא בכלל לא רוצה אותך! אני ב-"
"גם אתה לא רוצה אותי! אף אחד לא רוצה אותי! אז מה? כיף לי עם טום, הוא לא יודע מי אני. הוא לא יודע מה עברתי. זה מספיק בשבילי. הוא רוצה למצוא לי כינוי, הוא צוחק איתי, הוא מעדיף ללכת איתי, אז אני אוהבת אותו. אל תשפוט אותי כי אני אוהבת את להיות עם מישהו. פשוט... תתעסק בעניינים שלך. לא שלי."
"אני לא שופט אותך, אני פשוט לא מבין מה את מוצאת בו."
"אני מוצאת בו."
"מה את מוצאת בו?"
"אני לא אומרת."
"למה?"
"כי לא בא לי."
"למה?"
"כי אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי."
"למה?"
"כי אני רוצה שהחיים שלי יהיו פרטיים."
"למה?"
"כי פרטיות זה דבר חשוב."
"למה?"
"כי החיים יותר טובים עם פרטיות."
"למה?"
"כי אף אחד לא מתעניין בחיים שלי, במה שעובר עליי."
"למה?"
"כי לאף אחד לא אכפת ממני."
"למה?"
"כי אני דחויה. זה רק אתה שמתעניין באופן חולני בחיים שלי."
"למה?"
"אין לי מושג. זה כבר הבעיות שלך."
"למה?"
"כי אתה דפוק בשכל, זה למה."
"למה?"
"כי מולי דפקה אותך."
"למה?"
"כי זאת מולי, תפקידה זה לדפוק אנשים."
"למה?"
"כי אנשים דפוקים זה שיא הכיף."
"למה?"
"כי הם משוגעים. ודפוקים."
"למה?"
"כי מולי דפקה אותם."
"למה?"
"אתה לא שם לב שאנחנו חוזרים על השיחה?"
"את לא שמה לב שאני במשך שעה שואל אותך למה?"
"אתה לא שם לב שאתה מעצבן?"
"את לא שמה לב שאנחנו לא מקשיבים?"
"אתה לא שם לב שלא אכפת לי?"
"את לא שמה לב שאני לא יודע?"
"לא יודע מה?"
"לא יודע כלום."
"שנייה, מה?"
"לא יודע."
"על מה אתה מדבר?"
"על מה שאת מדברת."
"על מה אני מדברת?"
"על מה שאני מדבר."
"אתה מעצבן."
"אני יודע."
"תפסיק עם זה."
"להפסיק עם מה?"
"עם הדיאלוג הדפוק הזה."
"מה זה דיאלוג?"
"דו - שיח בין שני אנשים שאחד מהם דפוק."
"מי הדפוק פה?"
"אתה."
"את דפוקה."
"אבל אתה יותר."
"לא נכון."
"כן נכון."
"איך אני הדפוק פה? אני לא אוהב את טום."
"חשבתי שאתה החבר הכי טוב שלו."
"אני החבר הכי טוב שלו."
"אז אתה אוהב אותו."
"אני יכול להיות חבר הכי טוב של מישהו ולא לאהוב אותו, לא ידעת?"
"איך זה בכלל הגיוני?"
"בעולם שלי זה הגיוני. להיות חבר הכי טוב של מישהו ולאהוב אותו זה לא הגיוני."
"איך זה לא הגיוני? זה הכי הגיוני שבעולם. אחרת לא היית החבר הכי טוב שלו."
"פאק. המורה מסתכלת."
"אז? היא לא שומעת."
"היא מסתכלת, תסתמי כבר."
"אל תגיד לי תסתמי!"
"גברת צ'אנס, מר דברסון, אתם נשארים שעה לריתוק." אמרה המורה בקול קשוח.
"מה?! אבל אני לא דיברתי! זאת היא!" קרא מיטשל, קם מכיסאו בכעס.
"סליחה?! אתה זה שהתחלת את השיחה המפגרת הזו!" קראתי גם אני וקמתי, קטנה ממנו בראש ונראית כל כך פתטית שאני צועקת עליו.
"אבל יש לי אימון פוטבול! אני לא יכולה לפספס אותו!"
"מה אכפת לי מהאימון המפגר שלך?! יש לי 10 אחים על הראש!"
"הם יחיו! האליפות לא!"
"האליפות לא יכולה לחיות, פיגור מהלך, היא לא בנאדם!"
"וה10 אחים שלך כן??"
"כן! הם אולי מפלצות קטנות אבל יש להם צרכים!"
"תסתמו! אתם נשארים עוד שעה וזה סופי! עכשיו תשבו ותסגרו את הפה שלכם כי אני מנסה ללמד על לואי ה19!"