המלאך הפרטי שלי - פרק עשרים ושבע

הסתכלתי על טום ארוכות, מתקשה לעכל את דבריו. אני? מיוחדת?? כל כך לא. ממש לא. אם הוא היה אומר שפיל קטן מנמלה, זה היה נשמע קצת יותר הגיוני. אבל שאני קשה להשגה? זה כבר... הזוי.
"עכשיו הבנת למה כל כך התעצבנתי כשהם דיברו אלייך ככה?" שאל, חיוך קטן מבצבץ מבין שפתיו.
"טום... אני צריכה לספר לך משהו." אמרתי בשקט, מתכוונת לעצור את כדור השלג הזה לפני שהוא יהרוס הכל.
"מה את צריכה לספר לי?" טון קולו שקט ומצפה. לאט לאט הוא התקרב אליי.
"אממ... זה לא משהו... טוב, האמת זה דיי צפוי. אבל... טום, אני מאוהבת במיטשל." אמרתי במהירות, רואה איך לרגע פרצופו מזדעזע ואז נהפך לאדיש. אז כנראה שזה לא היה כזה צפוי.
"הייתי צריך לנחש. כולן מאוהבות במיטשל. אפילו הילדה שאני רוצה, מעדיפה את מיטשל על פניי." מלמל באכזבה. הוא הלך צעד אחורה, התיישב על הספסל בקרבת המקום ונאנח עמוקות. הוא נראה כאילו עולמו חרב עליו. כאילו כרגע גילו לו שסנטה קלאוס זה רק... זקן שמן ומיוזע שאוהב שילדים מתיישבים לו על הברכיים.
"אתה... אתה רוצה מישהי?" שאלתי מופתעת, לפתע רואה אותו באור אחר.
"כן. ולצערי הרב, היא מאוהבת בחבר הכי טוב שלי. והפלא פלא, גם את מאוהבת בחבר הכי טוב שלי! כל העולם מאוהב בחבר הכי טוב שלי! קלטו, יש לו חברה. הוא לא הולך לבחור במישהי אחרת, טיפשות." מלמל, עיניו תקועות בקרקע בייאוש.
"אני יודעת שהוא ממש, אבל ממש, אוהב את מולי, ושהוא לא הולך להיפרד ממנה. אני יודעת שלאהבה הזו אין שום... מקום בחיים האלו. אלה רק רגשות קלים, ש... אני מניחה שיעלמו מתישהו. כאילו, שנה עם מיטשל. עוד שבוע הוא כבר יגעיל אותי לגמרי."
"זה... את לא... את לא מבינה. כל החיים שלי, מהרגע שפגשתי את מיטשל, הייתי ה... מנחם חברות שלו. עזבי חברות שלו, שהיו לו לפחות מיליון כאלו לפני מולי, הייתי המנחם ידידות שלו. אלו שהתקרבו אליו רק בגלל שהן היו מסנוורות מהאהבה אליו. וכשהן גילו שהוא ממש לא בעניין, הן התאכזבו. והתאכזבו קשות. ואני... אני תמיד הייתי שם לנחם, תמיד הייתי החבר הכי טוב שלו, תמיד הייתי זה שעשה את העבודה השחורה אחרי שכל היום נישקו לו את התחת. תמיד הייתי, תמיד אהיה. אבל... פעם אחת, רק פעם אחת, אני רוצה להיות זה שיאהבו, שיעריצו, שהבנות יגידו 'וואו, אני רוצה אותו'. פעם אחת, אני רוצה להחליף מקום עם מיטשל."
"תגיד לי, מי זאת הבחורה הקסומה הזו, שככה נותנת לך את הרצון להחליף מקום עם מיטשל, הבחור עם האמא המסוממת והחברה שאף אחד לא יודע עליה? שגר בבית שלי, איתי ועם העשר אחים שלי?"
"את... אממ... את לא מכירה. היא לא מהבצפר. היא לא מהעיר. היא מהפרברים. כן, היא מהפרברים. בת יחידה, אין אחים. אין חברים. אף אחד לא מכיר אותה."
"אז איך אתה מכיר אותה?"
"אמא שלי טיפלה באמא שלה. אמא שלי רופאה. אמא שלה חולה. ככה הכרנו. למה החקירה?"
"סתם... מעניין אותי." עניתי באדישות, ומשכתי את כתפי. ראיתי מרחוק את מיטשל, הולך עם חבורת הגורילות שלו. טום קלט את המבט שנעצתי בו, ולפתע קרא למיטשל: "היי! מיטש! בוא!"
הוא סובב את ראשו אלינו, עיניו נפערות לשנייה למראה שלי ושל טום, יושבים קרובים על ספסל. מי יודע מה עבר בראש הקרמינלי שלו?
"היי, אחי. בל." בירך את שנינו, מסתכל עליי ארוכות, בוחן ובודק את גופי.
"מה? אני לא נראית מספיק טוב?" שאלתי, טון קולי תוקפני.
"לא, לא, את נראית נהדר! רק... שמעתי מכמה ילדים שהיה משהו בינך לבין ג'וש."
"איזה ג'וש?"
"גבוה... נראה כמו פרנקשטיין."
"אההה... אתה מתכוון לאידיוט הזה שהתחיל לדבר על המשפחה שלי ועל כמה אני דחויה? כן, טום כבר טיפל בו."
"מה זאת אומרת 'טיפל'?"
"אממ... לא טיפלתי בו, אל תגזימי." מלמל טום נבוך.
"טום העיף לו מכות כי הוא קילל אותי. זה לא נקרא לקלל, טומי?" את שמו של טום הגיתי ברכות, מסתכלת מזווית עיניי על תגובתו של מיטשל להתנהגות שלי כלפי טום.
"הם קיללו אותך?! מה הדפוקים האלו אמרו לך? חכי, חכי, אני מטפל בהם אחד אחד!"
"היי, היי, מיטשל תירגע... זה היה חד פעמי. שום דבר לא קרה, הם לא יעשו את זה שוב... לא כשטומי בסביבה."
"קוראים לו טום, לא טומי." אמר בגסות, מסתכל על הבניין של השכבה שלנו.
"אני קוראת לו טומי, יש לך בעיה עם זה?"
"לא, למה שתהיה לי אחת כזאת?"
"אני לא יודעת, מיטש, אתה מלא בבעיות."
"אוקיי! אוקיי! אני הולך, לא יודע מה איתכם, זוג נשוי, אבל לי יש שיעור. נתראה באימון, אחי." אמר טום, עוצר את הריב שכמעט התחיל.
"אני לא בא לאימון. יש לי ריתוק בגלל שמישהי פה פטפטה." אמר בעוקצנות מיטשל.
"אני אגיד למאמן. ביי, ליבי." אמר לי והלך, מותיר אותי עם מיטשל. לבד. במקום מבודד.
זה נשמע כמו התחלה של סיוט.