המלאך הפרטי שלי - פרק שבע עשרה

אחרי שעתיים בחדר שלי, מולי הלכה. אני ומיטשל ירדנו לשמור על ה'אחים' הקטנים שלי, כי פרנסיס הלכה לקניות. מיד כשירדנו אמרתי לו שאני אשמור על התינוקות, כי הם יותר קשים, והוא ישמור על הגדולים יותר. מיטשל רק הנהן באיפוק, כאילו הוא ידע שמשהו קרה לי ואני לא רוצה להיות לצדו. אבל איך הוא כבר יכול לדעת?? הוא היה בחדר שלי עם מולי בזמן שאני... אני הבנתי, קלטתי. אין סיכוי שהוא יודע... אין סיכוי שהוא יכל לקרוא את פניי, להבין ש... שאני רוצה אותו. הוא פשוט... לא, זה בלתי אפשרי. הוא רק נותן לי מרחב, הוא כבר מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת מה אני רוצה ומה לא. אוף! אני חייבת להפסיק לחפור לעצמי...
אז ככה העברתי את הצהריים, מיטשל בסלון, משחק עם הגדולים יותר, ואני במטבח, משעשעת בקושי את התינוקות. יכולתי לראות בזווית עיניי את מיטשל מציץ אל המטבח, בודק מה שלומי, מחייך מעט וחוזר אל הילדים. בכל הצצה כזאת הלב שלי קפץ, השתגע וצרח בתוך תוכי. הייתי מסמיקה, מרגישה צמרמורות קפואות כשהגוף שלי רותח מחום, מרגישה איך פרפרים חנוקים עולים בבטני, כמעט חונקים אותי בגלל השתיקה שלי. רציתי לצרוח, לדפוק את הראש בקיר, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת ימים שלמים, להתרחק מהעולם הזה, שאין לי כבר מקום בו. אבל לא יכולתי לעשות כלום. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להמשיך להסתכל על התינוקות העגלגלים בהרגשה שאני עוד שנייה מתה. רציתי כל כך הרבה דברים, חשקתי כל כך הרבה דברים, אבל... לא נותר בי כוח לעשות אותם, לתפוס אותם ולהפוך אותם לשלי. הייתי עייפה. לכן כשפרנסיס חזרה מיהרתי לעלות לחדרי, לסגור את הדלת ולהיכנס מתחת לשמיכות... לא היה אכפת לי מהדפיקות העדינות של מיטשל, שנשמעו כל כמה שניות, הד של דאגה נוסף אליהם. התעלמתי מכל העולם, ונשארתי לבד. בשקט. בדממה מקפיאה. והרגשתי הקלה. הקלה ענקית, כי אני לא צריכה להסתכל עליו ולהרגיש איך אני מתכווצת. כי אני לא צריכה לחשוב על זה שיש לו חברה, וזה ממש לא בסדר. כי אני לא צריכה להכניס לראש שלי שמה שאני עושה, מה שאני רוצה, זה לא הדבר הנכון. הרגשתי הקלה כל כך גדולה, עד שלרגע יכולתי לנשום.
אבל זה היה רק רגע.
מיד אחר כך הרגשתי שאני נחנקת. הרגשתי ש... ההקלה הזו, הופכת לבדידות. הרגשתי שהשמחה הרגעית הזו שמילאה אותי, הופכת לחיסרון. ענן ענקי, אפל ורועם, האפיל מעל השמיים שלי, והפך אותי לעוד יותר לבד, עוד יותר בודדה, עוד יותר... בלעדיו.
"בל?" קולו הרך חדר מבין השמיכות, מבין הבדידות, ועטף אותי. מלמלתי משהו חסר הבנה, שאמור היה להיות "עזוב אותי".
"בל? הכול בסדר?" הרגשתי שהוא מרים את השמיכות, מגלה את פניי הלבנות, את המבט המיוסר והאומלל שהיה עליהן. בשניות הבעתו השתנתה, הופכת מדאגה לבהלה.
"בל!" הוא קרא, ומבלי לחשוב בכלל הוא נכנס למיטה, מקרב את גופי הקר אליו. הוא היה חם, רותח, ממש כמו השמש. באותם רגעים הוא היה הכול. באותו רגע נוצץ, בלתי מובן, כשהוא נכנס למיטה והצמיד את גופי המכורבל אליו, הוא היה בשבילי הכול.
"מה קרה?" לחש לאוזני, משפשף את זרועותיי חסרות הרגש בניסיון להחזיר אותן לחיים.
"כלום... אני סתם מגזימה..." מלמלתי, מוותרת לעצמי ונותנת לגופי להשתחרר, לשים את ראשי עליו, להסניף לתוכי את ריחו המשכר.
"את נראית חולה... קר לך?" שאל בדאגה וקירב את השמיכות אלינו.
"קר... קר כל כך..." מלמלתי, מהרהרת בעובדה שיש לו כזה מזל שהוא כל הזמן חם.
"בואי... אני אחמם אותך..." מלמל, עיניו החומות עוצרות שנייה להביט בפניי המיוסרות.
"מה קרה? למה את ככה?"
"אני בסדר. אני... אני בסדר גמור." אמרתי, יודעת ששנינו יודעים שאני משקרת.
"את לא בסדר. את לפחות לא נראית ככה. מה קרה לך? מי עשה לך את זה? למה... למה את אומללה?"
"אני דפוקה, זה למה אני אומללה. אני דפוקה בראש, בלב, בנשמה, בהכל! אני דפוקה. אני כל כך דפוקה שזה דפוק."
"את לא דפוקה. ממש לא. את מושלמת."
"אתה שקרן יותר מדי טוב."
"אני לא משקר! את מושלמת, בל. ושלא תעזי להתווכח איתי."
"אני לא מתווכחת... אני רק מציינת עובדה נורא פשוטה: אתה שקרן. בחורה כמוני לא יכולה להיות מושלמת."
"מה זאת אומרת בחורה כמוך?"
"בחורה כמוני זה אומר... אחת ממשפחה הרוסה, שאין לה כלום בחיים, שאף אחד לא יכול לאהוב אותה כי היא לא אוהבת את עצמה, שגם אם היא תרצה היא בחיים לא תצליח, ש... שאפילו אם היא תאהב מישהו בכל הכוח, הוא לעולם לא יהיה שלה."
"זה בגלל מישהו? יש בחור... כלשהו שאת אוהבת?"
"יש... מישהו. אבל... אני יותר מדי דפוקה. הוא בחיים לא יהיה איתי."
"מי... מי זה?" עיניו היו רחוקות ממני, בוהות בקיר. פניו הבהירות היו אדמדמות מעט, סמוקות ונבוכות. הסקתי שזה בגלל שאנחנו מדברים על נושא כל כך... מביך. למה שהוא ירצה לדעת במי אני מאוהבת? את מי אני רוצה? הוא לא מתעניין בי. הוא אוהב את מולי. לא אותי.
"מישהו." הפטרתי לבסוף, אחרי בהייה ממשוכת בו. כבר היה לי חם, אבל לא רציתי לזוז. לשכב שם, מתחת לשמיכות, כשגופו החם קרוב אליי יותר מתמיד, היה הדבר הכי טוב בעולם. לא הייתי צריכה לדבר או לצחוק כדי לחייך, רק הייתי צריכה להציץ בו וחיוך חצי מאושר היה עולה על שפתיי.
"למה את מחייכת?" הוא שאל לבסוף, עיניו היוקדות נעוצות בי.
"כי... ככה. כי כיף לי."
"אנחנו רק... שוכבים פה ומדברים. רוב הזמן שותקים."
"בגלל זה כיף לי."
"כיף לך? באמת?" הוא שואל בהפתעה, עיניו נפערות מעט אך הוא ישר חוזר לאותה הבעה מרוחקת ואדישה.
"כן. אף פעם לא ישבתי ככה עם מישהו."
"מה זאת אומרת? אף פעם לא ניהלת שיחה עם מישהו על הרגשות שלך? על מה שאת חושבת?"
"לא. לאף אחד לא היה אכפת. לא באמת."
"אני גאה להיות השיחת רגשות הראשונה שלך."
צחקקתי, סומק מסגיר עולה על פניי. הוא העביר אצבע ארוכה על הסומק שפרח על פניי, מלטף בחשאי את לחיי. הרגשתי איך אני בוערת מבפנים, איך קול קטן ודיי מעצבן צורח לי: 'תשכחי ממנו! יש לו חברה! תשכחי ממנו! תשכחי! תשכחי! תשכחי!'
רציתי להשתיק את הקול המעצבן הזה, שלפתע היה הדבר היחידי ששמעתי. רציתי להשתיק את כל העולם, ורק להתמקד ביד שלו, שכבר ליטפה ללא חשש את שערי. אבל... הקול השתלט על מוחי, לא נותן לשום דבר אחר לחדור לתוך מעטה האיסור, שעטף אותי.
"על מה את חושבת?" רק קולו, כל כך מתוק, יכל לחדור מבעד לצרחות, לבלגן, לכאוס שהשתרר במוחי.
"אני מבולבלת." אמרתי בשקט, רואה איך ידו כל כך מתאימה לידי. הנחתי את כף ידי על הבטן הקשה שלו, חסונה בגלל כל האמוני פוטבול שהוא עובר, ורגע אחרי הוא שם את ידו ליד ידי. לא נגענו אחד בשנייה, לא העזתי לגשת כמה סנטימטרים ליד ופשוט... לתפוס את היד שלו, להרגיש את המגע שלו נוגע בי. פחדתי. פחדתי שהוא יגיד לי 'דיי', שהוא ירתע ממני, שמולי תהרוג אותי על זה שנגעתי לה בחבר. פחדתי מכל כך הרבה דברים, וכולם עמדו, חצצו, בין היד שלי ליד שלו.
"ממה את כבר יכולה מבולבלת? את תמיד יודעת מה את רוצה."
"אני... אני יודעת שאסור לי. וזה משגע אותי, האיסור הזה. אני יודעת שאסור לי להתחיל איתו, להאמין באהבה שלי אליו. אני יודעת שהכי כדאי לי להתרחק ממנו, אבל... אני לא יכולה. והאיסורים המעצבנים האלו, אלה שחוצצים בינינו, הם אלה שמבלבלים אותי. כי מצד אחד... אני יודעת שאני רוצה אותו. מצד שני... אני יודעת שיש לו חברה וזה שיא האיסור. מצד שלישי... יש בי חלק שפשוט... דוחף אותי להתקרב אליו, לחבק אותו, לנשק אותו, סתם להיות איתו! מצד רביעי... אני שואלת את עצמי כל פעם מחדש מה לעזאזל אני עושה."