המלאך הפרטי שלי - פרק רביעי

"אז אתה, רשמית, השטן האישי שלי." פרצופו הזדעזע. גיחכתי למראה פניו הסובלות, יודעת שניפוץ האשליה הקטנה שלו שהוא הילד הכי נחמד וחמוד בעולם היא רק פסיק של חלקיק מהסבל שלי. הסבל שהוא גרם. מהילדות שהוא הרס. באמת ששנאתי אותו, באמת שלא סבלתי אותו, תיעבתי אותו. המראה שלו העביר בי בחילה נוראית, הנוכחות שלו גרמה לי להרגיש כעס, זעם נוראי.
"אני לא מאמין. אני באמת שלא מאמין לך. איך אני, הבחור הכי אהוב בבצפר, הילד שהוא חבר של כולם, הפכתי להיות שטן פרטי של... בחורה שאני בכלל לא מכיר?" שאל בייאוש, מניח את ראשו על השולחן. זוויות פיו, שבדרך כלל היו מורמות כלפי מעלה, היו כרגע למטה, משוות לפניו מראה עצוב ולא מוכר. חה! גרמתי למיטשל דברסון להיות עצוב!
"זה נורא פשוט: החיים שלי שונים ב... 360 מעלות מהחיים שלך."
"זה לא נכון. את כמוני. גרת באותו מקום כל החיים שלך, התייחסו אלייך אותו דבר כל החיים שלך, החיים שלנו נורא דומים אחד לשני. ההבדל הוא ש..."
"אתה סופר מקובל ואני סופר לוזרית." השלמתי את משפטו בחיוך נינוח.
"זה לא נכון."
"זה דיי נכון, מיטש. אתה לא יודע איך החיים שלי התנהלו. אתה אפילו לא הכרת אותי היום בבוקר. לא ידעת בכלל שיש בחורה ששונאת אותך. ותסתכל עלייך עכשיו. מדוכדך בגלל שאדם אחד שונא אותו למוות. אני חשה כזו גאווה שאני זכיתי להיות הבנאדם הזה." הכאבתי לו, לא מתאפקת מלחייך בשמחה.
"אני פשוט... אני לא מבין איך הפכתי את הילדות שלך לדבר כל כך... נוראי." הוא הרים את ראשו, ההבעה העצובה הלא מוכרת עוד על פניו ושערו פרוע.
רציתי לסדר את השער שלו, שיהיה משהו תקין בהופעה הזו. אבל היה משהו אחר חוץ מהרצון המוזר הזה לסדר את השער שלו. רציתי... אני לא מאמינה שאני באמת אומרת את זה, אבל... רציתי לגעת בו. רק לגעת. להרגיש את העור הבהיר שלו תחת ידי.להעביר יד בשער החום – בלונדיני שלו. להעביר אצבע בשפתיים האדמדמות האלו. לגרום לו לחייך את החצי חיוך המיוחד שלו, זה שראיתי רק פעם אחת בחיים שלי.
אך במהרה התעשתי על עצמי. אני מדברת פה על מיטשל. השטן הפרטי שלי! כנראה היה לי רק... רגע של חולשה. אולי בגלל העובדה שקמתי היום בשש וחצי ללא שום סיבה.
המהמתי, לא נותנת תשובה ברורה. הייתי חייבת רגע של שקט, רגע של... של התרחקות ממיטשל ומהמבטים החוקרים שלו. אלוהים! 20 דקות עם הילד הזה ואני כבר משתגעת!
"הייתי רוצה לדעת איך זה להיות בנעלייך..." מלמל, לא שולט על פיו. נשכתי את שפתיי, מהרהרת איך זה להיות בנעליו. גן עדן של מלכים. הרי יש לו הכול: עתיד מבטיח, בנות עומדות בתור רק כדי שידבר איתן, כולם אוהבים אותו, כולם רוצים אותו לידם, הורים שלא מפסיקים לתת לו מה שהוא רוצה, יופי חיצוני שאפילו אני מוכנה להודות שנראה ממש טוב. מה בנאדם עוד צריך?
"תארי לי יום מהחיים שלך. לפחות יהיה לי משהו טוב לעשות בשיעור הזה..." אמר, נשען על כף ידו, נפרס על השולחן עד שכמעט ולא נשאר לי מקום לנשום. הדבר היחיד שהפריע לי בתנוחה הזו, זה שהעיניים שלו, העיניים החומות דבש האלו שכל חיי שנאתי וכנראה גם אשנא, ננעצו קרוב קרוב בי, בוחנות כל צעד שלי. ממש מיקרוסקופ העיניים האלו!
"מה זאת אומרת יום מחיי?" שאלתי, עיניי נעוצות בלוח ומוחי מנסה להתעלם מהמיקרוסקופ שהיה צמוד לי לפנים. אני עוד אהרוג אותו בסוף...
"תארי לי איך את חיה. איך היום שלך. תארי כדי שאני אבין את הסבל שלך, את כל ה... מרירות הזו שיוצאת לך כבר מכל החורים."
"אני לא מרירה!" קראתי במחאה. גיליתי שהמורה לא שומעת כלום מסוף הכיתה, היא מעמידה פנים שאנחנו בכלל לא קיימים. הללויה!
"את יודעת למה אני מתכוון."
"עדיין לא הבנתי מה אתה רוצה ממני."
"אני רוצה ש... שתתארי לי, תספרי לי בפרטי פרטים איך את חיה. אני רוצה לדעת. אני רוצה להבין איך את שונה ממני."
"אתה בן, אני בת. הנה השוני."
"את קורעת."
"אני יודעת."
"נו! תספרי לי! תספרי לי! תספרי לי! תספרי ל-"
"אם תסתום את הפה שלך, אני אספר."
"סתמתי. נעלתי. זרקתי לים."
"אתה אידיוט."
"אני יודע."
"אל תמחזר בדיחות, במיוחד לא של אחרים. יש דבר כזה זכויות יוצרים."
"אין לי מושג מה זה, וגם לא אכפת לי. עכשיו תספרי." הוא הסתכל עלי בעיניים נוצצות, זוויות פיו מחויכות מעט. גלגלתי את עיניי ותהיתי למה לעזאזל אלוהים עושה לי את זה.
"בוא נראה... תזכיר לי למה אנחנו עושים את זה?"
"אנחנו עושים את זה כי אני רוצה להבין איך זה להיות את. אני רוצה להבין איך לעזאזל אני גרמתי כל כך הרבה כאב. בשביל להתחיל להבין את זה, אני צריך להתחיל להבין אותך."