הנער שפגע בי-הקדמה קצרה.

בתיכון,יש סמלי סטאטוס.מקובלים,לא מקובלים.חנונים.ויש את הילדה השמנה,שכולם מציקים לה.
"מכוערת.."חשבתי לעצמי מביטה במראה,"את מכוערת ושמנה,ואיש אינו רוצה לצאת איתך."
וכמו לכל אחת ואחד,גם לי היה מישהו מיוחד,שאהבתי בסתרי ליבי,אך,הוא לא ידע על קיומי.הוא לא הכיר אותי,את רוית האמיתית.הוא ראה אותי בתור,נטע זר.לא הכי מקובלת,אבל, גם לא ממש חנונית.הייתי באמצע.רק,בעית משקל.הוא הציק לי.קרא לי:שמנה,דאבה,רוית החבית.ספגתי את כל העלבונות האלו.לא בכיתי לידו,בכדיי שלא יחשוב אותי לחלשלושית בנוסף להכל.כל מה שרציתי זה תשומת ליבו.תמיד התרגשתי כשהוא היה בסביבה.
לקראת הצבא,החלטתי לקחת את עצמי בידיים.הלכתי עם אימא לדיאטנית.ועם זאת,הלכתי לחדר כושר.התחלתי להתאמן.הגוף שלי התחיל להתעצב.הגעתי לצבא,35 קילו פחות.מטופחת,מחוזרת.
לראשונה בחיי,כשנסעתי באוטובוס הבייתה,חייל נחמד,זז בכדי שאשב לידו.כשנרדמתי,הוא אמר:"את יכולה להשען עליי,יפייפיה."
הוא היה החבר הראשון שלי.אהבנו,למשך תקופה דיי ארוכה.עד שהחלטתי שזה לא זה.
הלב שלו נשבר.הוא,מבחינתו רצה שזה יימשך.אבל, אז הוא חלה.בסרטן.נשארתי איתו,למרות הכל.והקשר התהדק בנינו.הדאגה היומיומית,עזרה לו להחלים.אבל, אז,אחרי הצבא..הוא החליט לצאת לטיול ארוך במזרח ורצה שאצטרף אליו.אך, לי היו תוכניות אחרות.שוב,פעם שניה,הלב שלו נשבר.
לא שמעתי ממנו מאז אותו יום בשדה התעופה.הוא החליט לנתק את הקשר.