הקללה-פרק 4

ניקול הצליחה לאתר דרך המחשב שלה את שמה של אהובתו.
למרות שידע כי היא כבר מתה,מאות שנים היה בו שמץ קטנטן של תקווה שאולי..אולי..
הוא התיישב לידה..מביט בתמונה שעל המסך.זה כאב.זה היה כמו לחטוף חץ מכאיב ישר בלב.
"זו היא?"שאלה ניקול..
"כן.."נאנח,"זו היא.." כשלאחר מיכאן וידאה את מקום הקבורה של הנסיכה.
"אני מקווה שהיא מתה בשיבה טובה,עם גבר שאהב אותה.".הוא קיווה בתוכו,כשעצב על פניו.
"לעולם לא תדע."היא אמרה,משעינה את ראשו עליה..שכן,היה זה כאב חזק שעורר בו רגשות סוערים.כואבים..
מבלי לשם לב לכך,החלו דמעות זולגות מעיניו..אך,הוא בלע אותן כמו גלולה מרה של רעל.הוא פרץ לפתע בבכי.בכי כה מר,שכמעט גרם גם לניקול לבכות.זה כאב לו.
כן..למרות כל הזמן הארוך,מאות שנים של חיפושים אחרייה,הלב שלו ,עדין אהב אותה.היו המון זמנים בהם ניסה לשים קץ לחייו,אך ללא הואיל.הוא אינו יכול למות.אלא,אם יכול להרגיש שוב.גם אם זה אפילו כאב לב,קטנטן,הוא חש כמו דקירה..
"תכבי את זה.."הוא דרש,"אני לא מסוגל להביט בתמונה שלה."
"זה עושה לך רע.."הבינה.
"בואי נלך לבית הקברות..אני..רוצה להפרד ממנה."אמר כשהדמעות עדיין זולגות מעיניו.
לילה,ניקול וריק הלכו אל בית הקברות,עם פנס כשהם עוברים קבר קבר..עד כי..
"מצאתי!"קראה ניקול,שכן..הוא היה מעדיף שלא למצוא את הקבר שלה.אוחז בידו ורד אדום,מתנשם..
רוכן על ברכיו..דמעות זולגות מעיניו..
"לפי התאריכים..היא מתה צעירה."אמרה ניקול..
"לא.."נשך את שפתיו..."המכשפה שכישפה אותי,ארורה תהייה!!"כשליבו,מדמם בקירבו.
"אהבת אותה."הבינה כשהוא מניח את הורד על הקבר.
"אני עדיין,אוהב אותה."אמר,נאנח..נראה כי לעולם לא יחלים מכאבו.
כשחזרו הבייתה..נשכב ריק על המיטה..ולא ירד ממנה.הוא נעשה חולה.מאוד חולה,מרוב צער.
לא רצה לאכול או לשתות..רק שכב במיטה,כשניקול כל כך דואגת לו.פוחדת כי הוא עלול למות,משברון לב.זה מה שעלול להרוג אותו.