השקט שלפני הסערה - פרק 6

לבסוף הגענו אל הבית של משפחת אדמסון. השעה הייתה רק תשע וחצי ואני רציתי לראות איפה סת' חי. ללמוד קצת עליו. למה שהוא ידע הכול עלי כשאני בקושי יודעת עליו משהו?
"סת'?" שאלתי בהיסוס.
"כן?" נראה כאילו הערתי אותי ממחשבותיו.
"אולי נלך אליך? הייתי רוצה לפגוש את המשפחה שלך."
"אלי? כאילו אל הבית שלי?"
"כן."
"אה... אני לא חושב שזה הרעיון הכי טוב כרגע."
"למה?"
הוא שתק מעט לפני שענה: "האמת? אני לא יודע אם כדאי לי להתחבר אלייך ולהיות כמה שיותר קרוב אלייך, אפילו אם זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם."
"למה? בילינו ביחד עד עכשיו. למה שלא נמשיך לבלות?"
"כי כשיגיע הרגע להיפרד ואת תעזבי זה יהיה לי יותר קשה."
"אז אני לא אעזוב. אני אשאר."
"למה? רק כדי שאני לא אפגע?"
"לא. אני אשאר כי... כי אני רוצה להישאר. כי נחמד לי פה."
"לואיז..."
"מה, סת'? זה לא מה שרצית? שאני אשאר?"
"כן, אבל..."
לפתע קלטתי. סת' לא באמת רוצה אותי. למרות כל קשקושי האהבה שלו הוא מעדיף שאני אלך.
"עזוב, לא צריך. ביי." אמרתי פגועה ויצאתי מהמכונית.
"חכי, לואיז!" סת' יצא גם הוא ורדף אחרי. הוא הגיע אלי כשעליתי על המדרגה השנייה ולקח את ידי. ידו משכה אותה אליו בחזקה ואיבדתי שיווי משקל. נפלתי אחורה אל זרועות המושטות, המחכות רק לי. הוא כרך את ידיו סביבי ולחש לאוזני: "מצטער. אני לא יודע מה עבר עליי. אני רוצה אותך פה, איתי. תישארי. אל תלכי בגלל טיפש כמוני."
"אתה לא אוהב אותי, סת'. תודה בזה."
"אני אוהב אותך, באמת." מילותיו כמעט שבו אותי.
"די, סת'. לא רצית מקודם וגם לא עכשיו."
"אולי תפסיקי?"
"אם הייתה לך האפשרות לבחור במי תתאהב, במי היית בוחר?"
השאלה קצת הפתיעה אותו אבל הוא ענה: "בך."
"אוקיי... עכשיו תענה על זה באמת."
"את אולי חושבת שהייתי בוחר ביצור אנושי אבל אם באמת הייתה לי את האפשרות לבחור במי להתאהב הייתי בחור במישהו שהוא כמוני, על טבעי."
"אבל אני לא כמוך. אני בדיוק ההפך ממך. אנחנו אויבים."
"זה לא נכון. עובדה, אני חבר טוב של ערפדים."
"עדיין. אתה איש זאב."
"אבל אין אשת זאב בפורקס חוץ מלולה והיא אחותי. ומכל הערפדים את הכי... יפה ומעניינת."
"אז בכל זאת היית בוחר בי?"
"כן."
"שקרן."
"מה עוד אני צריך לעשות כדי להוכיח לך שאני אוהב אותך?!"
שתקתי מעט אבל אמרתי: "תנשק אותי."
סת' שיחרר אותי והציב אותי מולו, ידיו על כתפיי. בלי שום היסוס הוא רכן אלי ונישק אותי ארוכות בשפתיי. אותה הרגשה הציפה אותי שוב מחדש ואיתה באו גם זרמים חשמליים וצמרמורות. הרגשתי את ידיו מחליקות על מותניי בעדינות. הנחתי את ידיי על צווארו החם ונצמדתי אליו, מחפשת את חומו הנעים.
הוא התנתק ממני והביט בי. הסתכלתי עליו בחיוך. הוא שאל ברכות: "עכשיו את מאמינה לי?"
הנהנתי ולחשתי: "זה היה מדהים."
הוא חיבק אותי, מצמיד אותי אליו בעדינות. הנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עיני, שואפת לאפי את ריחו הנעים.
"אז את נשארת?" שאל בנימה של תקווה.
"ברור." עניתי וצחקתי.
שתקנו והמשכנו להתחבק. היה לנו נעים לעמוד ככה, צמודים אחד לשני, חיים את הרגע הנעים בינינו. שכחנו מכל העולם ורק שנינו נשארו, מאוחדים.
לפתע אמרתי: "בוא נלך אליך הביתה. אני רוצה לפגוש את המשפחה שלך."
"אולי... אולי נשאיר את זה למחר? אני דיי עייף, זה היה יום ארוך את יודעת."
"אוקיי. אז מחר?" שאלתי והוא הנהן. נישקתי אותו בלחי ונכנסתי לתוך בית משפחת אדמסון.

למחרת בצהריים, בשעה ארבע בערך, שמעתי מנוע של מכונית לא מוכרת וריחו הנעים של סת' חדר לנחיריי. יצאתי במהירות החוצה, מאושרת למראה פניו.
נכנסתי לאוטו והוא החל לנסוע. מרוב התרגשות לא שמתי למהירותו של סת' ולאחר כמה דקות הופתעתי לגלות שהגענו. הסתכלתי עליו והוא לקח את ידי בביטחון. יצאנו מהמכונית והתקדמו אל בית קטן לבן שעמד איתם בין עצים ושיחים גבוהים. אם היה לי לב הוא היה כנראה מתפוצץ מרוב התרגשות וציפייה.
סת' פתח את הדלת וקרא: "אימא! לולה! טומי! בואו!"
אחד אחד הצטרפו בני המשפחה אל הסלון. שמתי לב שמאחורי אחותו של סת', לולה, עמד גם ילד קטן שדמה לסת' מאוד.
"מי זאת,סת'?" שאלה אותו אישה קטנה וצנומה שפניה דמו אחד לאחד לפניו.
"זו, אימא, זוהי לואיז. היא... היא הנשמה התאומה שלי."
מבט של הבנה התפרש על פניה. היא חייכה אלי בשמחה ואמרה: "אני שמחה שסת' שלנו מצא לו סוף סוף בחורה. הרבה זמן חששנו שהוא כבר... פספס את המועד."
"אמא!" רטן סת' ולחץ קלות את ידי.
"סת'?" שאלה לולה. אותה כבר הכרתי מביקוריה אצל ג'יימס.
"כן?"
"היא... היא..." ניסתה לנסח את שאלתה ללא הצלחה.
"היא ערפדה." אישר סת' בפנים רציניות. פניה של אמו נפלו בבת אחת והילד המבוהל השמיע ציוץ.
לפתע הבנתי שכולם נרעדים מהמחשבה שאני ערפדה. הצטמררתי מעצמי וממה שאני.
"אבל... איך? זה קצת... בלתי אפשרי, לא?" שאלה לולה.
"יש לנו דרכים." ענה ולא פירט.
"סת', למה אתה תמיד דפוק??" שאלה בעוקצנות.
"אני... אני מצטערת על הטרחה שלכם. לא הייתי צריכה לבוא." אמרתי מבלי להסתכל על סת'. לא יכולתי לספוג עוד אכזבה.
יצאתי משם נסערת. היה לי קשה עם העובדה שבני משפחתו לא הצליחו לקבל אותי.
התחלתי לרוץ. לא חשבתי על מקום מסוים שאליו אני רוצה להגיע, רק רציתי לרוץ. לשכוח מהכול. לשכוח מסת', מבני משפחתו, מהדייט, מקייט, מגארט, מרעיון המשפחה החדשה, מהחיים החדשים בבית משפחת אדמסון, מהכול.
רצתי ורצתי. כבר לא שמתי לב לאן. יכולתי להמשיך לרוץ ולהגיע עד מרכז אלסקה אם רק לא שמעתי יללה כאובה מכיוון הופ. עצרתי בבת אחת. ממחשבותיי עלה פרצופו של סת'. ניחשתי שהוא מודאג. אולי כואב לו בלב. אולי הוא הולך להתאבד. אוי לא! הוא אמר לי את זה אתמול! הוא אמר שאם אני אלך הוא ימות, יהרוג את עצמו! והנה, עכשיו הוא בטח חושב שנטשתי, שהלכתי ושלעולם לא אחזור. הוא בוודאי חושב על דרכים להרוג את עצמו מבלי לגרום כאב מיותר. אוף! מה עשיתי?!