השקט שלפני הסערה 2 - פרק 19

הימים עברו במהרה, חולפים על פניי באושר. הייתי שמחה, מאושרת, שלמה. הבילויים עם סת' היו הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי. כל יום הוא היה מתעורר והיינו יוצאים מהבית, לעוד יום ארוך מלא ב... חיוכים וחיבוקים ונשיקות. בקיצור, סוף סוף הייתה לי שגרה. שגרה אמיתית. הרגשתי כמו בנאדם, לא כמו ערפד.
לא זזנו אחד מהשנייה. כל רגע בילינו ביחד, חוץ מזמני הציד שלי. סת' הכריח אותי שבכל שבוע, באיזה יום שאבחר, אלך לצוד במשך חצי שעה. חוץ מהצורך היחידי שלי בדם, לא נפרדנו. בכלל. זה כאילו פיצינו על כל ששת החודשים שבילינו בנפרד.

בוקר אחד, כשבהיתי בסת' הישן, חשבתי על זה שעבר כבר חודש מאז שחזרתי להופ. נזכרתי בהסכם שעשיתי עם הוריי. לא דיברתי איתם מאז... טוב, מאז שהגעתי לפה. לא יכולתי לדבר איתם. הרי איך אני אוכל בכלל להתקשר אליהם, ליצור איתם שוב קשר, כשאני ככה? מפלצת שהיצור היחיד שהיא יכולה להיות איתו הוא איש זאב? ערפדה שתנאי החיים היחידי שלה זה... דם? איך לעזאזל אני אוכל להסתכל להם בעיניים ולא לרצות לשתות את דמם? הרי אני עדיין חדשה, הצמא אצלי הוא לא דבר וותיק. רק בגלל סת' אני לא רצה לעיר המרכזית של אלסקה ושותה את דמם של כמה אנשים. אני לא רוצה להיות רחוקה ממנו. האמת? בלעדיו הייתי חיה כמו כל ערפד טיפוסי, אולי אפילו הייתי מצטרפת שוב לאלמס. רק כי לא הייתה מטרה בחיים. לא היה לי בשביל מה לחיות. אבל... עכשיו, הוא, הכביכול אויב שלי, הוא זה שמחזיק אותי כאן. חד משמעית.

קמתי מהמיטה הרכה שלו, מחומו המצמרר, והלכתי אל המזוודה שלי, שעמדה בצד החדר וחיכתה לי. כדאי שאתחיל לארוז אם אני רוצה לצאת היום ללונדון.
התחלתי לארוז את הבגדים שלי, באיטיות ובסדר שלא אופייני לי.
"היי... מה את עושה?" קולו הרך של סת' הגיע מאחורי. הסתובבתי במהירות, לחץ מתפשט בי. לא ידעתי איך הוא יגיב לעזיבה שלי.
סת' שכב, פניו אלי וחיוך דק על שפתיו. עיניו נצצו באושר, כמו כל בוקר. חיוכו עלה מעט, מצפה שגם אני אחייך אליו וארגיע אותו. אך לא חייכתי, לא יכולתי. הלחץ שיתק אותי. החוסר ידיעה הזו, ה... החוסר אונים של איך הוא יגיב שיתק אותי. חיוכו אט אט חדל, והבעה מבולבלת וחשדנית עלתה במקומו.
"אני... אני אורזת. אני נוסעת להורים שלי. עבר כבר חודש, אתה יודע? ו... אממ... לא התכוונתי לנסוע לשם עם חולצה שלך, למרות שזה הדבר הכי נוח וביתי שבעולם. אבל... כן, אני אורזת." מטון קולי היה אפשר לנחש בקלות שאני מתה מלחץ. גמגמתי, בלעתי את רוקי יותר מדי פעמים, היה אפשר לצפות ממני שבכל רגע אני אסמיק, אם זה היה אפשרי.
"את... את לא נוסעת." מלמל, גבותיו מכווצות מעט בכעס.
"בוודאי שאני... שאני נוסעת. אני חייבת." אמרתי במהירות ויצאתי מהחדר, מחפשת את החולצה האדומה שלי. עיניי סקרו את המסדרון במהירות רבה מדי ולאחר רגע הרגשתי את חומו שוב לידי.
"את לא חייבת כלום, את נשארת פה. איתי." הוא היה לחוץ בדיוק כמוני, ייאוש נשמע בקולו. הוא לא רצה לאבד אותי, הוא לא רצה שאני אעזוב אותו. הוא כבר חווה את על בשרו, והוא ידע שזה הדבר הכי נוראי בעולם.
"סת', אל תהיה מגוחך, אני נוסעת. ואתה בא איתי. אני הבטחתי להם. נתתי להם את המילה שלי, עכשיו אני צריכה לקיים אותה." הלכתי במהירות אל החדר של לולה, מחפשת את החולצה הארורה הזו. התחלתי לחטט בארון, מתעלמת מלולה הישנה ובזרועותיה טומי הקטן. סת' נכנס אחרי, עוקב אחרי צעדיי בזעם. הוא הסתכל פעם אחת על לולה וטומי ולפתע הבעתו השתנתה.
"תסתכלי כמה שלווים הם נראים..." לחש, שוכח את סיבת כעסו.
הנהנתי בלי מילים ויצאתי מהחדר, בידי החולצה. מסתבר שלולה שאלה אותה, כמו שחשבתי. סת' הלך אחרי, מבט חולמני על פניו. נקשתי פעם אחת מול פניו, מעירה אותו מהרהוריו.
"סת'!" קראתי בתקיפות, מתאפקת לא לנער אותו.
"מה? אה, מצטער. פשוט... חשבתי על זה שבקרוב גם לנו יהיה אחד כזה."
"על מה אתה מדבר?" שאלתי מבולבלת.
"על תינוק. התינוק שלנו."
"איזה תינוק?" מרגע לרגע הייתי יותר ויותר מבולבלת.
"התינוק שיהיה לנו. מה, את לא חושבת על זה?"
"ל... לא... אני חושבת על דברים אחרים, כמו... מה נעשה ביום הבא, או איך נבלה את הסוף שבוע הקרוב. אני לא חושבת על דברים כמו... התינוק שלנו."
"למה? את לא... את לא רוצה אחד? קטן כזה, תוצאה של האהבה שלנו?" בעדינות, הוא לקח את ידיי ונישק כל אצבע לבנה וארוכה, נותן לכל אחת את מנת האהבה שלה. חיוך עצוב עלה על שפתיי כשראיתי את האהבה אשר הרעיף עלי.
"סת', בבקשה אל תתחיל עם הדיבורים האלו. אנחנו אפילו לא התחלנו את ה... התהליך להולדת תינוק." אמרתי בעדינות, מקווה לא לפגוע בו.
"אבל... אני רוצה לדבר על זה."
"לא עכשיו, אחר כך נדבר על זה." אמרתי ונכנסתי לחדרו. הוא הלך אחרי, הבעתו משתנה אט אט לזעם ועצבנות.
"אם לא עכשיו אז מתי?" שאל בכעס אצור.
"מתישהו, כשנהיה בלונדון עם טבעת על היד." אמרתי כשאני מרגישה חסרת אונים אל מול הכעס שהפגין סת'.
"אבל נצטרך לדבר על זה הרבה לפני לונדון וטבעת על היד. נדבר על זה. עכשיו."
"לא!" התנגדתי בכל כוחי.
"למה לא?!" צעק בכעס, מעביר את הוויכוח לטונים גבוהים.
"כי אני לא מוכנה!" אמרתי בכאב.
"לא מוכנה למה?"
"לדיבורים. לילדים. ל... לראיה לעתיד." ניסיתי להסביר לו משהו שאפילו אני לא הבנתי.
"לואיז, אנחנו לא... אנחנו לא רצים עכשיו ללדת ילדים. העתיד רחוק ומי יודע מה יקרה אז? כל מה שאני רוצה זה רק לדבר. להכין אותנו לקראת העתיד. זה הכול."
"אבל, סת'... אני לא מספיק מוכנה כדי להביא את עצמי למצב שבו אני מדמיינת את עצמי עם תינוק ביד ועוד אחד בדרך."
"אז תמצאי דך להכין את עצמך כי אני רוצה לדבר על זה ואני רוצה את זה עכשיו, לפני שאנחנו נוסעים ללונדון."
"אתה לא מבין כלום! זה לא כזה פשוט! אני לא יכולה להכין את עצמי! זה תהליך."
"של חצי שנה?" שאל בגבה מורמת.
"תקשיב, אני רוצה. אני רוצה תינוק. אני רוצה לדבר על זה. הבעיה היא שאני לא יכולה."
"מה זאת אומרת?"
"משהו בי מונע ממני לדבר על זה. לפתוח את הנושא. אתה מבין על מדברת?" אמרתי נואשות, שולחת לו מבט מתחנן.
סת' הסתכל עלי למשך כמה דקות ולאחר מכן חיבק אותי בחזקה ללא מילים. הרגשתי איך לבו דופק במהירות בחזהו, כמו כל פעם שנגע בי. הרגשתי כל כך בטוחה בידיו החמות...
"אני באמת לא מבין על מה את מדברת אבל אנחנו נעבוד על זה. ביחד. כשיבוא הזמן הנכון ותהיי מוכנה לפתוח את הנושא, אז נדבר. אני מצטער שדחקתי בך לדבר על זה עכשיו ו... אני באמת מצטער שהתייחסתי לזה בתור תפקיד שלך. זה יותר מזה, ואני צריך לכבד את זה. אבל מה שחשוב עכשיו זה שאנחנו ביחד, באמת ביחד, כבר חודש."
"רוצה לחגוג את החודש הזה?" שאלתי כשעיניי הגדולות נשואות אליו.
"כן, אבל בצורה קצת יותר... רומנטית. אני מבין שבשביל זה נצטרך להיפרד למשך כמה שעות אבל אני רוצה שנחגוג באמת, בצורה קצת יותר גדולה."
"מה זאת אומרת?"
"אולי כדאי ש... נקדיש את היום הזה בשביל הזוגיות שלנו."
"אבל מה עם ההורים שלי? לונדון?" הזכרתי לו.
"תתקשרי אל ההורים שלך. תגידי שהטיסה תתעכב או שמשהו עכב אותך ופספסת את הטיסה. תמציאי תירוץ."
"אני לא יודעת..." היססתי.
"לואיז, חודש ביחד. זה אירוע גדול." הוא התעקש.
"טוב. אני אמכור להם איזה תירוץ." הרגשתי כאילו אני בוגדת בהורים שלי. אבל סת' רוצה את זה כל כך! מי אני שאתנגד לו?