השקט שלפני הסערה 2 - פרק 2

אחרי שעה של נסיעה ארוכה ומלאת ייסורים הגענו להופ. תודה לאל! לא יכולתי לבלות עוד דקה איתו! עוד לפני הוא החנה את המכונית לגמרי כבר פתחתי את הדלת ויצאתי בקפיצה רכה ממנה. התחלתי לרוץ, מתרחקת מסת' כמה שאני יכולה. הוא התחיל לצעוק עלי שאני אחזור ושאין לי מושג מה הוא הולך לעשות לי אם אני אמשיך לרוץ. לא היה לי אכפת. לא יכולתי לסבול אותו יותר. כל מה שפעם אהבתי בו נראה לי עכשיו כל כך... מעצבן וחסר תכלית. מרגע לרגע רק שנאתי אותו יותר. איך הכול יכול להתהפך בשניות, הא?
המשכתי לרוץ ונכנסתי אל היער השקט. העמקתי אליו יותר ויותר. לא ראיתי לאן אני רצה אלא פשוט נתתי למחשבות לברוח ורק התרכזתי ברגליים שלי.
לפתע הרגשתי שמשהו נושך אותי חזק ברגל. התחלתי לבכות מהבהלה והכאב. היצור שנשך אותי גרר אותי לקרחת היער. עד שהגענו לשם הייתי כבר חצי מעולפת מהכאב.
הוא הניח אותי ברכות על הדשא הרך ושיחרר את לסתותיו מרגלי. עיני היו עצומות אך הספקתי לפקוח אותן ולהביט ביצור שנשך אותי שנייה לפני שאיבדתי את ההכרה כליל.

הדבר הבא שזכרתי היה את תקרת בית החולים הלבנה. הראש שלי כאב כל כך! הרגשתי שהוא עוד מעט הולך להתפוצץ מרוב כאב. אוי! הרגל שלי! הרמתי את ראשי מהכרית וניסיתי להציץ אל רגלי. היא הייתה מגובסת ומחוזקת. הרגל שלי! מה קרה שם בדיוק? כל הפרטים התערפלו לי בראש. טוב, אני זוכרת שרצתי, יותר נכון, ברחתי מסת'. רצתי ורצתי עד שמישהו נשך אותי ברגל. הוא גרר אותי ל... לאינשהו שאני כרגע לא זוכרת ושיחרר אותי. הפנים שלו... אני זוכרת שראיתי אותן. אני כמעט בטוחה שזה היה מישהו שאני מכירה. אבל מי? טוב, בואי נעשה סדר, לואיז.
בני אדם – אין סיכוי. בני אדם לא נושכים ככה.
אנשי זאב – אנשי הזאב לא היו פוגעים בי וסת' כנראה היה רחוק.
ערפדים – יכול להיות ש.... שערפד נשך אותי?? לא. אין סיכוי. אני... אני חושבת... אבל אם זה באמת ערפד אז מי זה יכול להיות? מי כבר ינשוך אותי??
"לואיז?" קול מרוחק העיר אותי מהרהורי.
"אה?"
"את ערה? התעוררת?" לבסוף הבנתי של מי הקול. סת'. סובבתי את הראש הצידה אל ספה עמדה שם. הנה הוא, מותש ואכול רגשות אשמה.
"היי סת'. מה קורה?"
"את בסדר?" הוא קם מהספה וניגש אלי מודאג.
"כן, ברור. מה איתך? אתה נראה כאילו לא עצמת עין כל הלילה. ישנת בכלל?"
"לא. דאגתי."
"למי?"
"לך."
"לי?"
"כן."
"למה?"
"כי נשכ - כי נפגעת."
"למה עצרת את עצמך? מה התכוונת להגיד?"
"כלום. טעיתי. זה קורה, לא?"
"כן, כן. אתה יכול להביא לי מים? הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ."
"כן, בטח. כל מה שתרצי."
"מה יש לך שאתה ככה?"
"איך ככה?"
"ככה... דואג."
"מי? אני?" ראיתי עליו שהוא לחוץ.
"אלא מי?" צחקתי.
"את... את בטוחה שאת בסדר? נפגעת חזק, את יודעת." הוא הביא לי כוס מים קרה. שתיתי הכול בלגימה ואמרתי: "כן, מישהו נשך אותי. יש לך מושג מי?"
"אממ... לא.לא נראה לי." אמר והסתכל הצידה, מתחמק מעיניי.
"אוקיי.... נראה לי שאתה צריך מנוחה, אתה עייף. לך הביתה."
"לא! כל עוד את פה אני נשאר."
"לא צריך, אני בסדר."
"אבל... אני רוצה להישאר. בשבילך."
"סת', די. אתה לא צריך לשחק אותה כאילו שאתה דואג לי. אני זוכרת כל מה שקרה בינינו. אני שנאתי אותך, סת'. ואתה אותי."
"זה לא נכון. אני לא שנאתי אותך. בחיים לא שנאתי אותך. הלב שלי לא נותן לי לשנוא אותך. עוד לא הבנת את זה?"
"זה מאוד חמוד, סת'. מאוד. אבל שנינו יודעים שזה שקר. שקר גדול. שקר ענק. אתה שנאת אותי, סת'. תודה בזה, אני הודיתי."
"אבל אני לא! למה את חושבת ככה??"
"כי הייתי בנאדם מגעיל, סת'. מגיע לי שתשנא אותי."
"מה? על מה את מדברת??"
"אני הייתי אנוכית. הייתי רעה. חשבתי רק על עצמי. לא עלייך."
"מתי?" הוא היה מבולבל.
"כשביקשת ממני להפוך ל... אתה יודע."
"זו הייתה בחירה שלך ואני הייתי צריך לכבד אותה."
"לא. אני הייתי צריכה לחשוב עלייך. על מה שאתה עובר."
"טוב, בואי נסיים את זה ככה: שנינו אשמים."
"צודק. תודה."
"על מה?"
"לא יודעת. סתם, תודה." הוא הנהן בהבנה והסתכל עלי. היה משהו במבט שלו. הוא הביט בי כמו פעם, כשרק הכרנו. לפני שכל זה קרה. אהבתי את המבט הזה. מבט של הערצה ושל... אהבה עם טיפת חוסר ביטחון עצמי. מבט של 'היא לא מגיעה לי'. מבט של אוהבים.
"לואיז... אני צריך לספר לך משהו." הוא הוריד את ראשו בבושה.
"לא... אל תהרוס את הרגע." ביקשתי והרמתי את ראשו בעדינות.
"אבל זה חשוב." התעקש.
"שום דבר לא חשוב כרגע."
"אבל את חייבת לדעת את זה."
"אבל זה יהרוס."
"אני יודע, בגלל זה אני חייב לספר לך."
"לא... תהיה בשקט. אל תגיד כלום, בבקשה."
"לואיז... אני חייב."
שתקתי, מותירה לו להרוס את הרגע בינינו.
"לואיז..." סת' לא סיים לדבר כי לפתע נפתחה הדלת. לחדר נכנסו מאט, לזלי וג'יימס. חיוך גדול עלה על שפתיי.
"או! אני רואה שהיפהפייה הנרדמת הועילה בטובה להתעורר!" אמר מאט.
"מאט! אני לא ישנתי כל כך הרבה." צחקתי.
"את בכלל יודעת כמה זמן ישנת?"
"לא... הרבה זמן?" נבהלתי.
"4 ימים, ילדה."
"לא! אין סיכוי!" אמרתי נדהמת.
"4 ימים. וסת' ישב לידך כל הזמן הזה. הוא לא עצם עין."
הסתכלתי על סת'. הוא חייך חיוך מאולץ ומשך בכתפיו.
"טוב, למה אתה מצפה? הכלב נש - " לזלי לא הספיקה לסיים את המשפט בגלל שסת' קטע אותה בזעם: "סתמי כבר, לזלי!"
"למה? אל תגיד לי שהיא לא יודעת."
"לא יודעת מה?" שאלתי מבולבלת.
"לא סיפרת לה?!" שאלה לזלי נדהמת.
"לא סיפר לי מה?!"שאלה בצעקה.
"תירגעי, לו." אמר לי מאט, משתמש בשם חיבתי.
"אני לא נרגעת עד שלא תספרו לי מה אני לא יודעת!"
"איזה כלב אתה, סת'. אני לא מאמינה שלא סיפרת לה."
"סתמי כבר, בלונדי. אני אספר לה."
"מתי? אני מקווה שלפני שימציאו את המכונית המעופפת." אמרה בעוקצנות לזלי.
"חה חה. מצחיק. אתם מוכנים לצאת מפה כבר?" ביקש סת' בזעם.
אני לא יוצא מפה." התנגד מאט.
"מאט, מה קרה? מה אני לא יודעת?" שאלתי את מאט. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא חייב לספר לי.
"מאט, סתום. אני אספר לה." איים עליו סת'.
"מאט, ספר לה. היא צריכה לדעת. זו זכותה." עודדה אותו לזלי.
"ספר לי, מאט." ביקשתי ממנו.
"אחי, מצטער." פנה מאט אל סת'.
"אל תספר לה. אני רוצה לספר."
"קדימה, ספר." אמר לו מאט.
"לא כאן."
"אם אתה לא אומר לה עכשיו, אני אומר לה."
סת' שתק. מאט הסתכל עליו במבט של 'מצטער'.
"לואיז... סת' נשך אותך."