השקט שלפני הסערה 2 - פרק 9

סת' הוריד אותי מול בית החולים. הוא נישק אותי ואמר: "ביי. אני אחזור מחר."
"לאן אתה הולך?" שאלתי. לא רציתי לשכב במיטה לבד, בלי סת' לידי. אני רוצה לבלות איתו כמה שיותר זמן עכשיו, אחרי שגיליתי שיש לנו זמן קצוב להיות ביחד.
"אל ג'ף. הוא צריך אותי." סת' חיבק אותי והחזקתי אותו בזרועו, מונעת ממנו ללכת.
"גם אני צריכה אותך." ידעתי שאני נשמעת נואשת ותלותית אבל לא היה לי אכפת. זה היה סת'.
"לואיז... תאמיני לי שאני רוצה לבלות איתך מאשר עם ג'ף אבל אני חייב לבקר אותו מדי פעם. יש לי חיים, את יודעת." אומנם הוא אמר את זה בצחוק אבל איזשהו קול קטן צץ בראשי ואמר: 'את לוקחת לו את כל הזמן הפנוי שלו. את לוקחת לו את החיים.' כמה שנאתי את הקול הזה!
"אוקיי..." אמרתי בהיסוס. ידעתי שהסכמתי רק כדי שהקול הקטן הזה יירגע ולא בשביל סת'. הרגשתי אשמה במקום נסתר בתוך תוכי.
"את בסדר?" סת' ידע לקרוא אותי כמו ספר פתוח. לפעמים הרהרתי אם הוא יכול לקרוא את מחשבותיי.
כן, פשוט... מה עם מאט?" הוצאתי את הנשק הסודי שלי. ידעתי סת' לא יכול לסבול את המחשבה שמאט יהיה באותו חדר איתי.
סת' אגרף את ידיו במאמץ להשתלט על כעסו. תחושת האשמה התגברה בתוכי. הנחתי את ידי על כתפו ואמרתי בקול רגוע: "תירגע. תנשום עמוק."
לאט לאט חזרה השליטה אליו. לאחר כמה דקות של לחימה עצמית הוא אמר: "את יודעת מה? אני אקרא לאחותי. היא... תשמור עלייך."
"אני לא צריכה שמירה." התנגדתי. לא רציתי לפגוש את לולה עוד פעם. במיוחד לא כשהמפגש האחרון שלנו היה אסון נוראי שבו ברחתי מהבית שלהם בלי שום סיבה נראית לעין.
"אבל אני צריך, בשבילך. אני צריך לדעת שאת מוגנת." האשמה התגברה עוד קצת.
"שלא תבין אותי לא נכון אבל.... איך לולה תשמור עלי?" שיניתי את הנושא, מנסה להפחית את רגש האשמה שהלך ותפח בכל משפט שני של סת'.
"מאט שונא אותה והיא אותו. בנוסף לכך היא אשת זאב ככה שהוא לא יתקרב לחדר שלך כל עוד היא שם."
"לולה שונאת את מאט?"
"כן, והיא לא היחידה."
"או. אוקיי. מתי אתה חוזר?"
"אני אחזור מחר."
"מבטיח?"
"נשבע." הוא נישק אותי והלך אל היער. בהבזק עין קצר ראיתי אותו משתנה לזאב. מחשבות התחילו להציף את ראשי באותן דקות שעמדתי שם, בחוץ, עדיין בוהה בנקודה שבה נעלם סת'. למה הרגשתי אשמה? זה כל כך נורא שאני רוצה שסת' יהיה לידי רוב הזמן? האם אני מונעת ממנו חיים נורמלים בכך שאני דורשת כל כך הרבה תשומת לב? מעולם לא הקדשתי מחשבה לזה. תמיד חשבתי שסת' דיי מאושר מזה שהוא נמצא לידי והוא גם חזר על זה עשרות אלפי פעמים. יכול להיות שהוא שיקר? שהוא לא באמת שמח להיות לידי? שזו רק ההשפעה שלי עליו בתור הנשמה התאומה שלו? לא. הוא אמר לי שהאהבה שלו אמיתית. אבל מה קשורה האהבה לזה שהוא נמצא כל כך הרבה זמן לידי? אני מעולם לא הרגשתי שהוא... נדבק אליי. נורא נהניתי מהיותו לידי. הרגשתי מוגנת ובטוחה בזרועותיו. אפילו בחיבוק קצר או בנשיקה קטנה על הלחי הרגשתי שכאילו סביבת מגן נמצאת עליי ברגע שהוא לידי. כמובן שידעתי ששום דבר לא יכול לפגוע בי כשהוא שם. אבל מה איתו? האם אני עד כדי כך אנוכית עד שמעולם לא חשבתי עליו?? יכול להיות שבכל הזמן הזה סתם השליתי את עצמי? או שאני סתם בפרנויות?