ללא שם(בינתיים)- פרק 4

הכל התרחש כמו בהילוך איטי.
העיניים שלה הלכו וגדלו עד שהגיעו לצורה המתבקשת.
אני שונאת את המבט המאוכזב שלה.
גדמת, אני שונאת את המבט הזה.
המבט הזה גורם לי להרגיש רע.
והמבטים של ההורים שלי לא גורמים לי להרגיש רע.
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות כדי לצאת מהסיטואציה הזאת בחיים היא להסיט את המבט ולקוות לטוב.
ולשתוק.
וזה מה שעשיתי.
ואז הגיע אליי פתק, ׳היי מותק׳לה! איך הולך?׳
זה היה מקטלין.
קטלין היא גם חלק מהחבורה והדרך הכי טובה להסביר עליה היא ככה:
כשקטלין סיפרה לנו על החבר שלה,סקוט, היינו בהלם.
לא שיש לנו משהו נגדה, באמת שאנחנו חולות עליה, אבל בוא נגיד שקשה לי מאוד להאמין שיש בן שיכול לשרוד את האישיות ההורסת שלה. הורסת.
אבל ברגע שפגשנו אותו הכל היה מובן. האופי שלו הוא כמו שלה.
איך אני יודעת?
הוא חושב שקורה משהו בינה ובין בוריס אז ביקש ממני לעקוב אחריהם. נשמע נורמלי ותמים לחלוטין? אז זהו שלא.
בוריס הוא החבר(ידיד! לא רוצה לגרום לבעיות ביניהם ועוד על דברים ממוצאים!) הדמיוני שלה.
 קטלין גם הייתה יכולה לחיות בשקט ובשלווה בתוך אי בודד ולא להשתגע. משתי סיבות.
היא כבר משוגעת.
השנייה היא...פעם אני וחברה שלי תפסנו אותה פרצופים לאוויר וצוחקת. שאלנו אותה מה עובר והתשובה שלה הייתה, ״אני מדמיינת איך הם נראים וזה ממש מצחיק אותי!״
זאת קטלין שלנו.
׳היי גם לך מותק׳לה!;)׳
׳תצאי אחריי לשירותים!׳
סימנתי לה כן עם הראש.
היא יצאה, ואחרי כמה דקות גמני.
״היי אלכס!״ היא שילבה את זרועה בשלי.
״בואי נסתובב״ הוא משכה אותי וככה התחלנו ללכת.
״כן...למה קראת לי החוצה?״ שאלתי אותה. 
״סתם, היה לי משעמם בכיתה...״ ענתה בשיא התמימות. 
זרגוג! ואני חשבתי שזה משהו חשוב!
טוב אז ככה פחות או יותר עבר עליי היום...
כמו בכל סוף יום עליתי להסעה,״אלכס לכאן!״