למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 10

"נמאס. לי. פשוט נמאס. נמאס לי לראות אותך כל יום שוכבת מתחת לשמיכה. נמאס לי לראות אותך זורקת את כל החיים שלך לזבל. די. תקומי תחיי את החיים שלך מחדש." צעקתי עליה מדגישה כל מילה.
זה יום שבת- היינו צריכות לחזור הביתה אבל רייצ'ל לא יכלה ללכת הביתה, היא לא הייתה שם מאז שצ'ייס מת, ואני נשארתי איתה. חודש מאז שהוא מת , שתינו הפסקנו את החיים שלנו. התחפרנו במיטה ולא דיברנו עם החברים שלנו שבאו כל יום לנחם אותנו. מזל שההלוויה של צ'ייס עוד לא התקיימה, היא לא הייתה יכולה להתמודד עם זה. ההלוויה ביום שני, ואני בינתיים לקחתי על עצמי את המשימה להקים ולגרור אותה לבית קפה עם הבנות. חצי שעה אני כבר מנסה. ללא הצלחה. אני לפחות בימים האחרונים קמתי התחלתי לחיות מחדש. מאז שג'ייסון נפרד ממני הבנתי שבעצם אני זרקתי את כל החיים שלי את כל החברים שלי כל מה שהכרתי לזבל.
"אני לא רוצה לחיות אותם בלי צ'ייס." היא מלמלה.
"אז מה? אז כל החיים שלך את תבלי מתחת לשמיכה?"
"זה נשמע לי לא רע."
"זה רע!"
"כואב לי."
"גם לי כואב! מה את חושבת שלי לא קשה?! שלא עוברת בי דקירת כאב כל פעם שיש משהו שמזכיר אותו?! גם לי קשה בלעדיו! אבל הבנתי שאני צריכה להמשיך בחיים שלי! תגידי- את ידעת בכלל שג'ייסון נפרד ממני?" שאלתי בתקיפות.
"הוא נפרד ממך?!" היא שאלה.
"שבוע שעבר רייצ'ל. זה מה שהעיר אותי. אז מה? את הולכת לחכות פה שג'ק יבוא להיפרד ממך?!"
"אני לא יכולה. קשה לי מדי."
"את יודעת. אני לפני חודש לא איבדתי רק את אח שלי," למרות שמבחינה ביולוגית הוא לא אח שלי אבל מכל בחינה אחרת הוא לחלוטין אח שלי, "איבדתי גם את אחותי. את החברה הכי טובה שלי. איבדתי אותך." אמרתי לקחתי את התיק טרקתי את הדלת והלכתי לכיוון השער של בית הספר, שם קבעתי להיפגש עם קורי, שרה ואמילי.
עד לפני שבוע אפילו לא ידעתי שהן השלימו. רק כשהתחלתי שוב להסתובב איתן גיליתי שהן דיברו והשלימו.
תגידו לי, מה אני לא סבלתי מספיק? עכשיו אני צריכה לאבד גם את החברה הכי טובה שלי?!
מסתבר שלא סבלתי מספיק כי בדיוק נתקלתי בג'ייסון.
"אז היא לא קמה?" הוא שאל אותי.
"כמו שאתה רואה- לא. אני צריכה ללכת הבנות בטח מחכות לי." אמרתי והמשכתי ללכת.
מאז שהוא נפרד ממני אני מתחמקת ממנו.
הלכתי לאט שוקעת במחשבות, וכעבור חמש דקות הגעתי לשער- הן עוד לא היו שם אז בינתיים נזכרתי ביום שבו ג'ייסון נפרד ממני.
~פלאשבק~
"היי, אפשר להיכנס?" ג'ייסון הציץ מהדלת.
"בטח." אמרתי ועברתי ממצב שכיבה למצב ישיבה.
"תקשיבי אני רוצה לדבר איתך." הוא אמר.
"בטח מה?" שאלתי.
"אני רוצה להיפרד."
"מ..מה?!" שאלתי בהלם. "למה?"
"את לא עצמך בזמן האחרון. השתנית. אני מרגיש כאילו הילדה שהתאהבתי בה נעלמה וקיבלתי במקומה מישהי אחרת. שאני לא רוצה." הא ניסה להגיד את זה בעדינות.
חתיכת מטומטם ברור שהשתנתי. אח שלי, החבר הכי טוב שלי ממין זכר, מת. מה נראה לך בכלל?!
רציתי לצעוק עליו את זה אבל לא מצאתי בי את הכוח אז רק הנהנתי בשקט.
הוא קם ויצא מהחדר, מעיף מבט אחד מהוסס לכיווני.
כמה דמעות זלגו לי הלחי. רייצ'ל ישנה אז היא לא שמעה כלום מהתקרית הזאת.
"איזבל?" מישהו קרא לי מהדלת.
"מייקל." מחיתי את הדמעות במהירות.
"מה קרה?" הוא שאל.
"כלום סתם. רצית משהו?" שאלתי.
"לא סתם, עברתי פה לראות מה שלומכן."
"כרגיל. תגיד, רוצה לצאת לטייל? אני רוצה לשאוף קצת אוויר לחלץ שרירים."
"מה?!" שהוא בהלם- ובצדק. הרי כבר חודש לא עשיתי כלום.
"אתה רוצה?"
"בטח."
"טוב אז תצא מהחדר אני רוצה להתארגן." אמרתי וגירשתי אותו.
התארגנתי חמש דקות ויצאתי אליו.
"לאן את רוצה ללכת?" הוא שאל.
"לגג." חרצתי.
הוא הנהן ועלינו לגג.
השמש כבר התחילה לשקוע אז נשכבנו בין ערוגות הפרחים ושתקנו תוך כדי התבוננות בשמים.
שכבנו ככה עשר דקות אולי יותר עד ששמענו מוזיקה בוקעת מלמטה.
"תרקדי איתי?" הוא קם והושיט אלי יד.
צחקתי ונאחזתי בידו. "כן."
רקדנו, שותקים, רק מביטים אחד לשני בעיניים במשך עשר דקות ואז התמוטטנו על הרצפה צוחקים.
כשנרגענו, פלטתי, "אני וג'ייסון נפרדנו."
"באמת?" הוא שאל.
"כן, אבל," היססתי, "אני לא רוצה שנחזור. זה מוקדם מדי בשבילי."
"אני מבין. אני אוהב אותך."
"גם אני."
~סוף פלאשבק~
"איזבל!" הקולות שצעקו לעברי העירו אותי מהזיכרונות.
"היי!" אמרתי וחיבקתי כל אחת מהן.
פתאום נעצרתי. "רייצ'ל?!" שאלתי בהלם.
היא חייכה אלי מסתירה את הכאב והעצב שלה, "מה, באמת חשבת שאני אתן לך לאבד את החברה הכי טובה שלך?!"