לעולם לא להגיד לעולם לא - פרק 1

"הייתי כמו מותק, מותק, מותק, או...
כמו מותק, מותק, מותק, לא..." שרתי ביום ההולדת של הבת של השכנה לשעבר שלי.
כשסיימתי, שאלתי אותה: "מה עכשיו?" ותנחשו מה היא אמרה לי...
"תשיר שוב את השיר הזה." היא אמרה מחייכת.
ובפעם האלף – שרתי את השיר "בייבי" מול משהו כמו 100 בנות בגיל העשרה.
כעבור כמה שעות –
"הייתי כמו מותק.... (נפילה) מותק... (זחילה) מותק... (העיניים נעצמות)".
ככה ב- 2 בלילה מצאתי את עצמי שוכב על שורה של 4 מושבים בלימוזינה שלי.
כמובן שהעירו אותי בסטירות על הלחי.
"איקס שווה שלושים ושבע נקודה חמישים ושתיים!" אמרתי בפתאומיות.
"ג'סטין..." אמרה אמא, "מה נרדמת על הבמה?!" היא כעסה.
"מעולם לא שנאתי את אחד השירים שלי כמו שאני שונא עכשיו את 'בייבי'!" אמרתי והתבוננתי סביב.
"זה ברור לך שהכול היה מצולם, נכון?" היא אמרה.
"אני לא זוכר שום מצלמה..." אמרתי מגרד בראשי.
"ברור שאתה לא זוכר, אתה גם לא זוכר מה אכלת לארוחת הבוקר." היא אמרה.
"אמא!" כעסתי.
קמתי מהמושב, עברתי למושב אחר בעודי אומר: "אני והמעיל שלי הולכים למקום אחר!".
אבל אז הנהג עצר בפתאומיות את הלימוזינה ונפלתי על הרצפה.
"למה עצרת?!" שאלתי בכעס.
"יש פקק מכוניות." אמר הנהג.
הייתי עצבני באותו הרגע, כשנער בגילי לא זוכה לקבל את שעות השינה הראויות לו... שימו אותו בכלוב!
פתחתי את הגג הנפתח של הלימוזינה בלי לחשוב פעמיים ואמרתי: "נו כבר כולכם! כזה קשה לקחת טוש ולצבוע את הפנס בירוק כדיי שאני אוכל לחזור הביתה?!" כן, לא בדיוק הקשבתי למה שאמרתי, הייתי ממש מסטול.
"ג'סטין! מה יש לך?!" סיננה אמא בכעס ומשכה לי בקצה המעיל שלי.
"אמא!!! זה ג'סטין ביבר!!! בבקשה שזה לא חלום!!!" נשמעו צעקות לעברי.
כעבור כמה דקות –
"שלום חמודה," אמרתי לילדה שישבה על ברכיי, "איזה שיר לשיר?" שאלתי.
אותה ילדה הייתה בערך בת 5, אמא שלה הכניסה אותה לרכב שלי (ללא כל רשות) ושומר הראש שלי אמר להגנתו: "היא חמודה כל כך!".
"בייבי" אמרה הילדה.
"את צוחקת עליי, נכון?" שאלתי כשאחת העיניים שלי מתחילה למצמץ הרבה ללא שליטתי.
"אני רוצה את בייבי!!!" היא אמרה מתחילה ליילל.
"כל שיר חוץ מזה, אני מתחנן..." אמרתי.
"בייבי!!!" היא צעקה.
"ג'סטין! תפסיק להיות כזה בייבי (תינוק) ותשיר לה את 'בייבי'!" כעסה עליי אמא.
"את יודעת שאת אוהבת אותי,
אני יודע שאכפת לך..." התחלתי לשיר.
כנראה שהרמזור החליט לעשות לי דווקא, כי משהו כמו שעתיים וחצי לאחר הפקק מכוניות הרמזור התחלף!
אבל כשעברנו ליד המקום, גיליתי שזה היה בכוונה, כי קרתה שם תאונה.
בכל אופן, כשסוף כל סוף דרכתי בבית שלי, נכנסתי למיטה, בקושי זוכר מי אני.
בבוקר, התעוררתי למשמע קולות: "ג'סטין, קום מאמי...".
"עוד כמה דקות..." אמרתי והסתובבתי לכיוון השני.
"תראה, ביקשתי יפה בפעם הראשונה, אל תאלץ אותי להגיע לפעם השנייה." אמרה אימי.
"ששש... הציפורים שרות שירים יפים... שירי ערש..." אמרתי.
"ג'סטין! יש לך ראיון לגשת אליו!" כעסה אמא ומשכה את השמיכה שלי באכזריות.
הסתכלתי על השעון, השעה הייתה 6:59.
"אמא, תני לי לישון עד שבע..." אמרתי.
"נו ג'סטין, אתה באמת רוצה לישון את הדקה הזאת?" שאלה אמא.
"התכוונתי בשבע בערב." צחקתי.
"מצחיק מאוד, תקום..." היא אמרה.
"טוב, אני אקום..." אמרתי והלכתי לצחצח שיניים.
כשהגענו למקום שבו הייתי אמור להתראיין, הייתי צריך לשבת על ספה לבנה ולענות על שאלות – רגיל, נכון?
רק שהפעם, באמת הצלחתי לעשות פדיחות לעצמי.