לעולם לא להגיד לעולם לא - פרק 10

"הוא זכה ב..." התחלתי ולקחתי הפסקה למוזיקה, "מקל הליכה חדש!" אמרתי – שוב, בדרמטיות.
"ואז צעקתי – לא!!!!!!!!!!" אמרתי.
נערה אחרת הרימה יד.
"כן?" נתתי גם לה "רשות דיבור".
"אתה רצית את מקל ההליכה?!" היא נראתה המומה.
"כן." אמרתי לה.
"אבל למה לך לרצות דבר שכזה?" היא שאלה.
"כיוון," אמרתי, "המצב בבית היה קשה, לא היה לנו הרבה כסף, לא היו לי הרבה משחקים, אז חשבתי לחלק את מקל ההליכה ל-3 כדיי לשחק 'שלוש מקלות', אבל עדיין יש לי טראומות מהמשחק הזה..." אמרתי.

ילדה אחרת הרימה את היד.
"כן?" נתתי גם לה "רשות דיבור".
"איזה טראומה בדיוק?" היא שאלה.
גירדתי בראשי מעט ואז אמרתי: "המקלות היו רחוקים מידיי, וניסתי לקפוץ, ויצא לי שפגאט, לא נעים..." אמרתי.
"ג'סטין, אתה רוצה להחליף אותי?" שאלה אותי המורה למוזיקה בטון מעט גבוה.
"בשמחה," אמרתי, "יהיה לי לכבוד." המשכתי קורץ.
"זה סתם היה-" באה המורה להגיד אבל קטעתי אותה בכך שהזזתי ממני את הגיטרה ואמרתי: "מספיק כולם עם השטויות האלה של לימודים, בואו אני אלמד אתכם לרקוד את 'מישהו לאהוב'!" כן, אהבתי את דקות הללו.
"ג'סטין, אתה רוצה שנזמין את אמא?" שאלה אותי המורה.
"לא, אם כבר את מזמינה משהו, אז פיצה... עם קולה... וקוביות קרח... וזיתים מעל הפיצה... אם את מתקמצנת לשלם אז אני אשלם." אמרתי.
"ג'סטין, אני רוצה את ההורים שלך היום בערב." היא אמרה.
"למה? כי אני עושה לך בית ספר?" שאלתי אותה.
"אני אקרא למנהלת!" קראה המורה.
"תראה את זה, ג'סטין," אמר אחד התלמידים שהבנתי ששמו קופר, "היא לא מסוגלת להתמודד איתך לבד אז היא נאלצת לפנות למישהו ברמה גבוהה יותר.".
"זה כל כך נכון..." אמרתי לו.
"ג'סטין! קופר! למנהלת! מיד!" קראה המורה בכעס.
"בסדר, אבל לפני שאנחנו הולכים, מה תגידי למנהלת?" שאלתי אותה.
"סליחה?! זה ממש לא נושא לדיון!" היא קראה.
"ג'סטין..." אמרה לי נלה.
"מה?" שאלתי אותה.
"תתנהג יפה שלא תסתבך באיזו צרה..." אמרה לי נלה כאילו היא אימי.
"כן, אמא." אמרתי, אפילו לאמא האמיתית שלי אני לא מדבר ככה.
"ג'סטין – למנהלת!" אמרה המורה בכעס והוציאה אותי מהכיתה.
קופר הסתכל עליי, אומר: "אין, אנחנו מתים.".
"לאו דווקא?" אמרתי לו, "אני תמיד נשאר חיי איכשהו." חייכתי.
נכנסנו אל חדר המנהלת, לפני שהמנהלת באה, הורדתי מהר את הנעל, לאחר מכן את הגרב, והרחתי אותה.
הריח של הגרב היה כל כך מסריח, שיצאו לי דמעות.
אז החזרתי במהירות את הגרב והנעל, אז המנהלת באה.
"כן?" שאלה המנהלת.
"שובבים, הם הורסים לי את השיעור." אמרה המורה למוזיקה.
"קופר! וג'סטין?... ממך לא ציפיתי..." אמרה המנהלת.
"גברתי, המורה למוזיקה רק משקרת לך," אמרתי למנהלת, "זה כמו שאני אגיד שלסטרלינג יש שיער שחור!" הוספתי.
"טוב, אז איך אתה מסביר את הכעס של המורה למוזיקה?" שאלה המנהלת.
אז הדמעות זלגו (בגלל הגרב), "היא פגעה ברגשותיי." אמרתי.
"מ-ה?!" אמרה המנהלת מופתעת, אז היא החלה לדבר עם המורה למוזיקה.
התייבשתי שם, הם החליטו, שכדיי לפצות על השיעור ש"הרסתי" אני אמור לעשות מופע התרמות לבית הספר...
"אבל אני רק ילד! יש לי זכויות!" אמרתי.
אז המנהלת אמרה משהו שקשה לי להתווכח איתו: "אתה לא ילד, אתה גבר.".
למחרת, אחות בית הספר נכנסה לכיתה.
"בטח היא רוצה למדוד לנו גובה..." אמרתי לנלה.
"למדוד גובה?... מה שתגיד..." אמרה נלה.
האחות נתנה למורה שלנו דף, עם כל השימות של התלמידים.
"מי לא הביא פנקס חיסונים?" שאלה המורה.
אז הבנתי... הבנתי מה זה הדף הזה, והבנתי מה הולך לקרות... והבנתי ש... אני לא רוצה!
"מה? חיסון? למה לא אמרת לי?..." אמרתי לנלה.
"היי, אל תבוא אליי בטענות, ככה או ככה אתה עדיין צריך לקבל את החיסון הזה." אמרה.
"אבל זה כואב... אני שונא מחטים!" אמרתי.
"נכון, שחכתי, אתה ג'סטין ביבר, אתה צריך יחס מיוחד... רוצה סוכרייה? וגם בובה של דורה?" אמרה לי נלה.
"ממש לא! רגע, באיזה טעם הסוכרייה?" אמרתי.
"ג'סטין..." אמרה נלה, "מה?" שאלתי אותה, "תתנהג בבגרות..." היא אמרה.
כולם הביאו פנקסי חיסונים, אז המורה הרימה את הדף כדי לקרוא לתלמידים על פי הרשימה השמית.
"אני B..." מלמלתי בביטחון, "שיט! אני B!" נבהלתי.
נלה צחקה.
"למה את צוחקת?" שאלתי אותה.
"אתה חדש, אתה לא ברשימה, בטח שיבצו אותך ראשון..." היא אמרה.
"אוי לא..." אמרתי יורד אל מתחת לשולחן.
"ג'סטין, אדלר סוזן..." התחילה המורה לקרוא, והתלמידים קמו ממקומותיהם ונעמדו ליד הדלת.
"למה אתה לא קם?" שאלה אותי נלה.
"היא אמרה: 'ג'סטין'," הסברתי, "זה בטח איזה ג'סטין אחר, יש הרבה ג'סטין באמריקה את יודעת..." הוספתי.
"ג'סטין, קום." אמרה המורה.
"איזה ג'סטין?" שאלתי.
"ג'סטין ביבר." היא אמרה.
נשארתי לשבת.
"מה יש לך? אתה לא מבין אנגלית?" שאלה אותי המורה.
"בטח שאני מבין," אמרתי, "אבל יש 18 ג'סטין ביבר באמריקה." התחכמתי.
"ג'סטין ביבר, הילד הזה עם הקול של הצפצפה..." אמרה המורה.
"זה בטוח לא אני..." נרגעתי.
"זה כן אתה!" אמרה המורה.
"זה אני?!" אמרתי, "מה זאת אומרת 'ילד עם קול של צפצפה'?!" התעצבנתי.
"לא משנה, לך עם האחות..." היא אמרה.
עשיתי לה פרצוף עצבני, והלכתי אל האחות, כמו כולם.
היינו בתור כ-6 תלמידים, "נשים קודם." אמרה ילדה אחת.
"קדימה ג'סטין, תכנס ראשון." אמר נער אחר.
"דווקא אני רוצה להיות אחרון..." אמרתי.
כולם כבר עשו את החיסון, הגיע תורי, נכנסתי אל החדר.