משחק מסוכן - פרק 38

לילי הסתכלה אליו, מבטה סורק אותו פעם אחר פעם, לרגע בודק אם הוא שלם, אם אפילו לא שערה מראשו נפגעה. לבסוף עיניה נעצרו על עיניו, מלאות בכאב וזעם משולב עם חוסר ביטחון ברור כשמש.
לאט לאט התקרב אליה דייגו, לא פוחד מהמים שסבבו אותה. הוא ידע שברגע שהוא ייגע בה, ברגע שידיו יפגשו את ידיה, המגן שסבב סביבה לא יתקיים.
"אני לא מבינה מה אתה מוצא בי." לחשה לבסוף, מתרחקת ממנו צעד אחד ויחיד, שכאב כמו סכין בלבו של דייגו. המים נעלמו, נספגים לקרקע, משקים אותה ונותנים לה חיים. אין יותר הגנות, אין יותר מחסומים, עכשיו זה רק היא והוא.
"אני מוצא בך מה שאני לא מוצא באף אחת אחרת."
"אבל... מה יש בי? למה אתה משקיע בי כל כך הרבה רגש וזמן? מאיפה יש לך את הביטחון, ש... שזה יעבוד?"
"אני... אני חיכיתי לך. שנים חיכיתי לך. ואני לא הולך לוותר. לא הפעם." דייגו התקדם אליה, מצפה לראות מה תעשה. לילי התחמקה מעיניו, יודעת שמבט אחד שלו ישבור אותה.
"אתה מסתיר ממני משהו, נכון?" אמרה בשקט, מבטה תקוע באדמה.
"על... על מה את מדברת?"
"אתה יודע למה אני יכולה להצית אש בידיים שלי. אתה יודע למה אני יכולה ליצור סביבי מגן מים. אתה יודע עליי יותר ממה שאני יודעת על עצמי. אתה יודע מה אני. ואתה מסתיר ממני את זה, בתקווה שאולי החוסר ידיעה לא יפגע בי."
"את יודעת מה? אני מסתיר משהו, כן. אני מסתיר משהו לגבייך. ויותר טוב שלא תדעי את זה. אני אסדר הכל, אל תדאגי. הכל יהיה בסדר, מתוקה."
"לא! אני רוצה לדעת מה אתה מסתיר! זה קשור אליי, אני רוצה לדעת את זה."
"אבל את לא צריכה לדעת את זה. תסמכי עליי, הכל יהיה בסדר."
"דייגו, אני אשתמש בכוחות שלי. אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אם אתה לא תגיד לי מה אתה מסתיר, אני אתחיל ל... להשתמש בהם."
"את לא תשמשי בהם." גיחך דייגו, יודע בוודאות שהיא לא יודעת איך להשתמש בכוח שיש בידיה, מהסיבה הפשוטה: היא לא מודעת לכוח שלה.
"אני אשתמש בו. אל תזלזל בי."
"לילי, את לא הולכת להשתמש בו. את לא יודעת איך."
"אז אני אנסה. רק... תגיד לי מה זה, מה יש בי שאתה כל כך... שומר עליו? למה אני?"
"אני לא הולך לספר לך מה את."
"בבקשה, דייגו. אני מתחננת."
"למה זה כל כך חשוב לך?"
"כי... תמיד ידעתי שאני מוזרה. אנשים נמשכו אליי בלי סיבה, למרות ש... אני הייתי אדישה לחלוטין, לפעמים אפילו דחיתי ממש חברה אנושית. לא רציתי, לא אהבתי, לא סבלתי. השנים עברו, האנשים התחלפו, אבל דבר אחד נשאר קבוע: לכל מקום שהלכתי, נמשכו אליי. והמשכתי לשאול את עצמי מה יש בי שכל כך... דוחף אנשים להיות איתי."
"אנשים התקרבו אלייך לא בגלל מה שמוזר בך, או בגלל הכוחות שלך, או בגלל הסוד הזה שאני מסתיר ממך. אנשים התקרבו אלייך כי... את מושכת אנשים. את גורמת להם לרצות להיות לידך. תסמכי עליי, אני לא מספר לך מה את מהסיבה הפשוטה - זה רק יזעזע אותך. אני גם דיי בטוח שאחרי שאני אספר לך מה את, ו... איך את קשורה אלי, ואיך בכלל הגעתי אלייך, אתה לא תרצי להיות איתי יותר."
"מה זאת אומרת איך הגעת אליי? עברת לפה, אתה בבצפר שלי, אתה... אתה בכל חלק מהחיים שלי."
"את באמת חושבת שבמקרה עברתי לפה?"
"לא אכפת לי אם זה במקרה או לא, מה זה חשוב? אנחנו סוטים מהנושא. אתה מסתיר ממני משהו, משהו גדול וחשוב, ואני רוצה לדעת מה זה."
"לילי, תסמכי עליי."
"איך אני יכולה לסמוך על בנאדם שלא מגלה לי פרט חשוב עליי?!"
"אני עושה את זה לטובתך!"
"תספר לי. תספר לי ואני אסמוך עלייך."
"אני לא מספר לך, אני לא הורס את מה שיש בינינו."
"אתה כבר הורס את זה בזה שאתה לא מספר לי, בזה שאתה מסתיר ממני משהו. משהו עליי, שלא קשור אלייך."
"אם זה לא היה קשור אליי, בשמחה הייתי מספר לך. אבל... אני לא יכול להסתכן בלאבד אותך. אם תדעי את זה, את... את רק תרצי להתרחק ממני."
"דייגו, די. אני כבר שלך. תספר לי."