מכתב פרידה

מסביבי הכל נראה רגיל. כאילו כלום לא קרה. כאילו לא נעלמת. כאילו.
אנשים התאוששו, התגברו, התקדמו. רק אני תקועה בעבר.
אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, השנייה, השלישית, את כולן...
את החיוך שלך אני רואה בכל מקום. חיוך מושלם. כמעט כמוך.
לא היית החבר הראשון אבל היית הראשון שגרם לי להרגיש את ההרגשה המופלאה הזאת. להיות מאוהבת.
התאהבתי בעינייך הבורקות. התאהבתי במרץ שתמיד שטף אותך, מרץ שגרם לי לעשות דברים שלא דמיינתי שאוכל.
שיחות כמו שלנו לא אוכל לשוחח עם אף אחד. הבנה כמו ששררה בינינו לא תהיה לי עוד עם אף אחד.
אני שומרת מתחת לכר את מכתב האהבה שכתבת לי בכיתה גימל. איך צחקתי עלייך אז.
איך אני מצטערת עכשיו על כל רגע מבוזבז שבו לא היינו ביחד.
נפרדת ממני לשלום לפני יציאתך לבסיס ומאז לא ראיתי אותך.
עלית על האוטובוס הלא נכון, בזמן הלא נכון.
אתה, חיילים, ילדים, נשים, גברים, זקנים כולם היו באוטובוס עם אותו איש נורא. עם אותו המחבל שהביא קץ לחיי רבים מהם ולשאר פציעות קשות.
את הידיעה על מותך ראיתי בחדשות. הראו את שרידי האוטובוס שידעתי שהוא האוטובוס שלך.
נסעתי לבית הורייך. רק הבעת פניהם הספיקה לי. התיישבנו על הרצפה ובכינו. ביחד.
הכאב הזה יושב לי עד עכשיו על הגוף. מוחץ לי את הריאות. צובט לי את הלב. ממלא את עיניי דמעות.
לא רציתי לראות את השרידים שלך. רציתי לזכור אותך כמו בפעם האחרונה. מאושר. כשנדמה היה ששום דבר לא יוכל לפגוע בך.
הרבה פעמים דיברנו מה יקרה אם. איך היית מחזיק לי את היד חזק ומסתכל לי בעיניים שבפיך בקשה אחת- תמשיכי.
אבל אני לא יכולה. לא עכשיו.
אני רוצה לקום בבוקר ולהרגיש את חמימות גופך לצידי. אני רוצה להרגיש את שפתיך מלטפות אותי בנשיקת בוקר טוב. אני רוצה לחוות כל זיכרון שלנו מחדש.
יש אנשים שמסתכלים עליי במבטים רחמניים. אני מרחמת עליהם. הם לעולם לא יבינו מה זה להיות איתך. לצידך. אפילו לשנייה אחת קצרה.
אמרו לי שמכתב פרידה יעזור לי להתגבר.
אבל אני רוצה שתדע.
אהבתי אותך ואוהב אותך עד יום מותי.