ביום בו הכל עצר מלכת

מחבר:
תאריך: 16/04/2018
56 צפיות
ז'אנר: סיפורי אהבה עצובים
0 תגובות
זמן קריאה משוער: 42 דקות

ביום בו הכל עמד מלכת

וביום שכלו כל הקיצים אני עומדת ומשקיפה מהצד כאילו אין לי כל עניין בנעשה ידעתי שכל הגוף שורף לי הרעש המחריש באוזניים פוצץ לי את הראש בכאבים מישהו ניגש אלי וניגב לי את הפנים והידיים אבל זה ממש לא היה מעניין אותי לא זזתי מהמקום רק הסתכלתי עמוק עמוק לתוך תופת הלהבות עד אובדן חושים.
כשחזרתי לעצמי ידעתי בדיוק מה קרה ידעתי את גודל השואה הפרטית שלי אבל לא רציתי לשמוע דבר אם לא ידברו על זה סימן שזה לא קרה באמת, אז מה אם יש לי תחושה שמכבש עלה לי על הגוף ופיצח לי עצם אחרי עצם, זה לא מעניין אותי, אני בסדר לא קרה לי כלום …… רק שקט.
לא רציתי לפקוח עניים לא לראות אותם שם, הרגשתי שאני ממש לא אוהבת אותם כל מה שהם יגידו לי זה שקר אמרתי לעצמי ושוב נרדמתי השקט והשלווה של השינה.

במהלך שלוש וחצי חודשים ריחפתי בין מצב של אובדן חושים לערנות חלקית עד ליום אחד האמצע ספטמבר כשפקחתי עניים שם בפינת החדר על כורסא ישן לו אבא שלי, הסתכלתי עליו בתמיהה איך יכול להיות שהוא נהיה זקן כל כך יש לו זקן מאפיר עכשיו, הוא כל כך רזה רציתי לדבר אבל המילים נתקעו לי בגרון בקושי הצלחתי להזיז את היד שלי ומיד הוא היה שם לצידי מחבק מנשק צוחק ובוכה והכל ביחד, ואני אחרי כל הזמן הזה זכרתי את כל מה השהיה לי ולעולם לא ישוב כי אני לבד כאן .
הדמעות התגלגלו לי על הלחיים אני לא זוכרת שרצתי לבכות אבל הצער לא התחשב בי, בכיתי לי השקט על כל מה שלא נאמר בקול רם.

ככול שהימים עוברים הגוף לא שואל אותך אם את רוצה להחלים הוא פשוט חוזר לעצמו לאט לאט עד כמה שאפשר משאיר את הנשמה המרוסקת תלויה באויר, מסביבי תמיד היו אנשים שעודדו חיבקו וניחמו, ואני לא רציתי אותם הסתכלתי עליהם כאילו אני משקיפה מלמעלה חושבת לעצמי מה הם רוצים ממני על מה הם בכלל מדברים.. מנחמים…איפה הנחמה, על אנדרי היקר שלי אישי אהובי שלא אראה אותו שוב.

הידיעה שאנדי כבר לא איתי שרפה אותי מבפנים אבל סירבתי לקבל זאת הייתה לי ההרגשה שהוא עוד מעט יכנס בדלת בדרכו העליזה ויזרוק את התיק שלו על המיטה יצחק ויצחיק את הסביבה אנדרי היקר שלי שדיבר ברצינות אולם אי אפשר היה שלא לחייך בשל המבטא הרוסי הכבד שלו.

זעם רב תקף אותי מבפנים עד שקשה היה לי לנשום, למה הוא!!! למה הוא !!! עד שסוף סוף אני הייתי מאושרת…. לא אני לא אבכה, אסור לבכות נזפתי בעצמי בשקט. ואבא שלי היה עומד בצד בולע את הדמעות מחייך בעידוד. שקט קרן מהאיש היקר הזה יכולתי לשבת לידו שעות בלי להגיד מילה ולקום עם הרגשת סיפוק אדירה רק מעצם הנוכחות שלו אבל עכשיו הוא בוכה את הבכי שלי.

כל מה שנדרש בכדי להסביר לך עד כמה החיים יכולים להיות כל כך אכזריים זה מחבל שיהרוס לך את העולם שלך רק בגלגל שאת יהודיה.

אני תמיד נזכרת בדבריו של אנדרי כאשר שאלתי אותו למה הוא עלה לארץ והתעקש להתגייס ליחידה קרבית למרות שהוא בן יחיד, מה יש בה בארץ שאוכלת את יושביה שקסם לו כל כך.
אנדרי היה צוחק ומדגדג אותי עד דמעות "ואיך הייתי פוגש אותך" היה שואל, ואז המחשבות שלי היו נודדות ללובה הקטנה שאיבדה את הבן שלה בארץ שזרה לה איפה היא לא ראיתי אותה מה קרה לה.

אחרי ארבעה חודשים אין סופיים סוף סוף ירדתי מבית חולים הייתה זאת הרגשת ההקלה היחידה שלי באותה תקופה לצאת לאוויר הצח בלי ריחות החיטוי מסביבי שנאתי את בית החולים ואת הצוות המעולה והמסור שלו שלא הפסיק לקרקר סביבי ולהרעיף חום ואהבה אבל לא יכולתי להפטר מההרגשה הזאת כאילו אני גנבה ובוגדת מעצם העובדה שנשארתי בחיים קול קטן בראש תמיד היה צועק עלי בעקביות "בוגדת..בוגדת איך עזבת אותו לבד".

הבית של אנדרי ושלי קידם אותי בברכה עם השלט העליז על הדלת "כאן גרים בכיף כרמל ואנדרי זארג " הריח של אנדרי עמד בחלל הדירה שרף אותי בגעגועים.

הטלפון צלצל תחילה לא רציתי לענות אולם העקשנות שלו שברה אותי על הקו הייתה לובה היא בכתה ובקשה סליחה….על מה סליחה , מה קרה לובה ?
מות אנדרי שברה אותה כליל, היא חזרה לכייב אחרי הלוויה לא היה לה אומץ להישאר כאן לראות אנשים חוזרים לשגרה שמחים צוחקים כאילו כלום לא קרה רק אנדרי שלה בקבר קר.
הבנתי בדיוק על היא כואבת שאלתי אותה אם היא כועסת על זה שאני נשארתי בחיים ולא אנדרי אולם לובה רק בכתה ואמרה שהיא רק מקנאה באמא שלי.
לחזור לשגרה זה עסק לא ממש קל לפעמים . אנדרי היה כל עולמי לא יכולתי למחוק מהראש את השניות האחרונות שלנו ביחד את זיכרון המגע שלו את הריח שלו.

בשעה אחת עשרה בדיוק ישבתי במונית שנסעה לחלקת הקבר הצבאית בהר הרצל, עברתי קבר כבר לא יכולתי להפסיק לקרוא את השמות על המצבות הם כל כך רבים כל כך צעירים וכל כך מתים.
השחר כמעט עלה עד שמצאתי את חלקת הקבר של אנדרי המצבה הכי חדשה חשבתי במרירות כאשר ישבתי לידיה וליטפתי אותה כאילו היה זה תינוק בן יומו האוויר הקר כמעט הקפיא אותי כשירדתי מהמונית אולם כעט הרגשתי חמימות רבה עוטפת אותי היה זה כאילו פניו של אנדרי מביטות אלי וידיו בדמיוני חובקות אותי "זה כל כך נעים" מלמלתי מדמה את זרועותיו סוגרות עלי בשנית עד שנרדמתי על המצבה .
יד עדינה העירה אותי אנדרי שלי חשבתי תחילה וליבי זינק בקרבי, אך משהבטתי ביד היא הייתה קטנה וקמוטה יד של אישה קשישה לבושה בשחורים אשר בשקט בלי מילים לקחה את ידי והובילה אותי לחלקת קבר ישנה, כל כך ישנה שהאבן בראש המצבה כבר נשחקה מהרוחות החזקות.
הקשישה נשקה בעדנה לראש הקבר , זה הבן שלה וזה מה שנשאר לה ממנו.
לפעמים בחיים יש רגעים כל כך קצרים שבהם אתה יכול לתפוס בתת המודע שלך את המציאות בנקודת מבט כל כך מדויקת שאין אכזרי ממנה, לי זה קרה בשנייה הזאת כשהבנתי שיחד עם מוות אנחנו חיים זה לא יעזוב אותי לעולם אני לא אתגבר על זה לעולם אולי פשוט אלמד לחיות עם המוות, בראש כל הזמן התנגן לי השיר שהשמיעו ברדיו….תגיד לי איך עם המוות אתה חי…

ישבתי קצת לידה היא נראתה כל כך בודדה שהצער שלי זז הצידה רק לזמן קצר, ישבנו תחילה זמן מה בשקט אחר כך בעברית וחצי פולנית היא התחילה להסביר לי על עצמה בקול שקט שום זיק חיים לא נראה בענייה האם זה מה שצפוי לי הרהרתי, קראו לה פולה שטיין לירושלים היא הגיעה בגיל צעיר עם אחיה שניהם שרדו בקושי רב את השואה, פולה סיפרה לי על המשפחה שלה, על הנאצים שרצחו את ההורים שלה את הסבא והסבתא שבט שלם של משפחת שוורץ ולוינשטיין נכחד משאר מהם רק אחיה והיא – פולה, ואז היא הצביעה באצבע גרומה על קבר עתיק נוסף אח שלה, פדיונים מלמלה פולה פדיונים… מחבלים מטרם הקמת המדינה היהודית, כלום לא השתנה רוצחים תמיד נשארים רוצחים, ויהודים תמיד נרצחים בשל היותם יהודים.

קרני השמש הראשונות רק הדגישו יותר ויותר את מזג האוויר הקר במקום נרעדתי כל כך הקשישה רק חייכה אלי בחום הובילה אותי בן סמטאות העיר אני ממש לא יודע מה גרם לי ללכת אחריה מהפעם הראשונה היה זה כאילו הייתי מהופנטת מהשקט והשלווה שקרנו מפולה ואולי גם מהעיר העתיקה שכל אבן בה צרובה בדמם של יהודים, דבר אחד ידעתי בברור מעולם לא ראיתי זריחה כל כך יפה כמו בירושלים היה בה מעין מעמד של קדושה גם קבוצות המתפללים שיצאו לבית הכנסת לא שוחחו פן חלילה תופרע שעת הקדושה.
אני לא זוכרת כמה זמן הלכנו בסמטאות העתיקות עד שהגענו לשכונת בית הכרם פולה הצביעה על ביתה, בית ישן מאבן עתיק לפחות כמו פולה שהובילה אותי לתוכו, נקי להפליא ללא רהיטים מיותרים לא נראו בו כל מותרות.
התכרבלתי על הספה הישנה היא הייתה כל כך מזמינה כפות הרגליים שלי היו קפואות והעייפות הכניעה אותי לא היה איכפת לי בכלל איפה אני נמצאת עצמתי את עניי והשינה עטפה אותי לוקחת אותי למחוזות רחוקים בחלומי ראיתי בית קברות ואנשים מביאים לקבורה גופה, הם לא בכו רק החזיקו נרות לסלק את החושך הנורא הרגשתי מחנק איום משתלט עלי… זאת הייתי אני שהם קוברים…..למה אתם עושים לי את זה! צעקתי תחזרו ….. תראו אני חיה….יש לכם טעות אני בסדר אני כאן !!! צעקתי ואף אחד לא שמע את זעקתי, רק אנדי שלי בא אלי החיוך שלו היה כל כך מקסים כל כך מרגיע ידעתי שהכל יהיה בסדר, אנדרי היפה שלי.
"אל תדאגי כרמלי שלי" לחש לי על האוזן אל תדאגי אהובה כאן הכל בסדר, זה לא כואב הכל כאן שקט אפילו אמא כבר מחכה. הכל יהיה בסדר אנחנו שוב ביחד לעולמים כרמלי שלי לעולמים ….לעולמים….

הקצתי משנתי בבהלה 'אני לא מתה' צעקתי מולי עמדה פולה "בסדר, זה טוב לשמוע". אמרה עם מגש אוכל בידה ומבט מודאג על פנייה.
איך שהו הצלחתי לארגן את כל המחשבות שלי כנראה זה עובד טוב יותר על בטן מלאה כל הזמן חפרתי ודשתי בחלום שלי זכרתי אותו באופן הפתיע מההתחלה עד הסוף כל פרט ופרט בו, אולם לא סיפרתי עליו והיא לא שאלה.
האם גם לה היו חלומות כאלה כי המבט המבין שהיא נתנה בי גרם לי לרצות לבכות הרגשתי שאני יותר מרחמת עליה מאשר על עצמי, האם זה היה סימן שיש לאחוז בקדושת החיים להמשיך הלאה?, מה שפולה לא אמרה בקול נשמע היטב בליבי.

לא ידעתי איך אני ממשיכה את יום המחר אולם הייתי חייבת להיפרד מפולה ולחזור לתל אביב לנסות לארגן את החיים שלי יותר טוב למען אנדרי שלי.

ככל שהתקרבתי למרכז הרגשתי מועקה כבדה בלב שלי לא יכולתי שלא להנחיה יד על בית החזה בכדי לוודא כי הלב שלי עדיין פועם למה התחושה הזאת לא עוזבת אותי.
הטלפון צלצל ללא הרף מיהרתי לפתוח את הדלת ועניתי הקו היה מקוטע אולם זה לא ממש הפריע לי "לובה" צעקתי בקול למשמע השפה הרוסית קול של גבר ענה לי באנגלית עילגת והודיע אל פטירתה של לובה, היא התאבדה, המכתב שהשאירה אחריה בקשה מאחיה להסביר לי שאין לה אומץ להמשיך לחיות, שהיא מצטערת ושהיא אוהבת אותי.

ניתקתי את השיחה ובכיתי כל כך חזק עד שלא היה לי כוח יותר פשוט ישבתי ליד הטלפון באפיסת כוחות איך היא יכולה לאהוב אותי ולמות איזה סוג של אהבה זאת, איך אני יכולה לכעוס עליה כשגם לי עברו מחשבות כאלה בראש עד לפני השיחה הזאת, ואנדרי שלי ידע הכל הוא הזהיר אותי…. למה לא הקשבתי לו.

ככל שהימים עברו ניסיתי למקם את עצמי היכן שהוא בתוך שירגת החיים התרוצצתי בבית מנקה מסדרת ומבשלת שוב שתי מנות לי ולאנדרי, העו"ד שסידר לנו את המסמכים של הדירה התקשר והודיע שהוא רוצה לבוא לבקר אותי לראות מה שלומי ואיך אני מסתדרת.
בשעה ארבעה בצהריים הוא הגיע כל כך צבט לי בלב לראות אותו כל דבר הזכיר איזה קשר לאנדרי שלי אחרי שהגשתי לו כיבוד קל הוא הסביר לי שיש לו צוואה להוציא לפועל הצוואה של אנרדי.
הצוואה למעשה הייתה די פשוטה היורשת היחידה זאת אני, המשכנתא שלנו כוסתה אם מותו של אנדרי בשל ביטוח המשכנתא, ביטוח החיים הנוסף של אנדרי העביר לי סכום כל כך גדול שלא ידעתי בכלל מה עושים איתו.

הדירה היפית והתל אביבית שלי התחילה להימאס עלי עם הזמן אולי בגלל שבכל כפעם שהייתי נכנסת אליה הייתי מחפשת דבר ראשון את הריח של אנדרי אולם הוא התפוגג עם הזמן ולא משנה כמה ניסיתי לשמור עליו, עדין לא אהבתי שמגיעים אלי אנשים לנחם כי לא שאבתי מהם כל נחמה אולם הצלחתי לאט לאט להשליט סדר במחשבות וברגשות שלי ידעתי ששלווה אני לא מוצאת בעיר הזאת.
לכן עשיתי מעשה השכרתי את הבית שלי בלי שום היסוס הכל בעקבות הלב נפרדתי מהורי נכנסתי למונית עם מזוודה אחת שהכילה את שלושים וחמש שנותי עלי האדמה ועליתי לירושלים.

העיר הזאת כנראה מטיבה עימי כבר בכניסה לירושלים הרגשתי בבית ראיתי בדמיוני את אנדרי שלי מחייך את החיוך הרחב שלו כאילו מאשר את ההחלטה שלי המקום היחיד שהכרתי היה הבית של פולה שם ראיתי את הדברים בצורה חודרת יותר.
פולה לא הופתעה לראות אותי החיוך שלה היה כל כך אמיתי שוחחנו במשך שעות כאילו הינו חברות ותיקות מזה תקופה ארוכה.
התמקמתי מהר בעיר השכרתי בית ברחוב של פולה בית עם חצר גדולה ומוזנחת היה בה מבנה שבקלות ניתן יהיה לנצל אותו לטובה.
השקעתי את כל כולי בסידור ועיצוב הבית אולם מה אחר כך שאלתי את עצמי בעודי מנכשת עשבים שוטים וכשם שהמחשבה הייתה עולה כך הייתי מסלקת אותה ממני הודפת אותה למקום הרחוק ביותר שניתן יהיה לשכוח אותה אפילו רק לחצי יום.
בערב הייתי נזרקת על הספא מול פולה שהייתה מורחת לי משחה מוזרה על הידיים ובבוקר כבר לא היו לי יבלות יותר, בשבועות הראשים היינו עולות כל יום לחלקת הקבר של יקירנו אולם גם את זה הפסקנו בהדרגה מעין תהליך החלמה, פולה לימדה אותי להדליק נר נשמה וזה סיפק אותי בכל פעם שחלפתי על פניו הרגשתי טוב עם עצמי.
הבוקר החלטתי לבדוק מה יש בבית האבן הקטן בקצה השני של הגינה בעלת הבית אמרה לי לעשות מה שאני רוצה עם זה.
הדלקתי את החשמל במקום וקצת חששתי שמשהו עוד יקפוץ עלי מתוך הארגזים הרבים שהיו שם לכן סגרתי את הדלת בהרגשת פספוס נוראה רציתי לדעתה מה חבוי שם אבל לא היה לי את האומץ לעשות זאת גם את הכוח הארגזים שם כל כך גדולים.
הלכתי לשוק שם אפשר למצוא פועלים שיעבדו יומית בעל דוכן הפנה אותי למנצור 'הוא הכי אמין שיש' העיד עליו והלב שלי עמד להתפוצץ המחשבה הפתאומית שאולי בן משפחה של מנצור הוא זה שהרג את אנדרי שלי גרמה לי לברוח מהמקום רצתי כל הדרך את הבית כשהגעתי הידיים רעדו לי לא הצלחתי לפתוח את הבריח של השער.
אדם מבוגר שעבר לידי עזר לי להיכנס לבית הודיתי לו ורציתי לתת לו כסף על העזרה אולם הוא סרב בנימוס שאל אם יש דבר מה שהוא יכול לעזור לי בו.
נזכרתי בפתגם שסבתי נהגה לומר לנו "טוב שכן קרוב מאח רחוק" והיא כל כך צדקה גרתי בשכונה שכולם עזרו לכולם ואף אחד לא "דחף יותר מידי את האף" בעניינים שלא שלו.

בבוקר הגיעה שכנה מקצה הרחוב היה זה בעלה שעזר לי להיכנס לבית היא הביאה עוגת שוקולד חמה להגיד ברוכה הבאה ולראות אם יש במה לעזור, נחמה הייתה צעירה בעשור מבעלה והיו לה חמישה בנים החל מגיל שלוש עד שבע עשרה עוד דבר מקסים בעיר הזאת משפחות גדולות. ובלי להתכוון נקבע כי שני בניה הבוגרים של נחמה יגיעו מחר בעשה לעזור לי במחסן "טוב שיעבדו מעט במקום לא לעשות כלום בחופש הגדול".
הבטתי בשני בניה של נחמה והלב נצבט לי בחוזקה טעם מר של פספוס הציף אותו ידעתי שאם אנדי שלי היה חיי היו לנו ילדים כאלה כל כך חסונים כמו אנדרי שלי, זיקית שעברה לי על הרגל בבהלה החזירה אותי למציאות ייצבתי את האחיזה שלי במגש שהחזקתי והגשתי להם את השתיה הקרה כמה יפים הם חשבתי בשעה שישבו לנוח מתחת לעץ זית עתיק יומין הם צחקו בלי סוף כאילו אין דאגות בעולם והשמש המרגיזה לא מפריעה להם כאילו היום הם עובדים בחנות ממתקים ולא בתוך מחסן מאובק וחנוק.
לקראת שעת הצהריים נתגלו בניה של נחמה "כאוצר" המקום נוקה כלילי כל הארגזים היום בחוץ עברנו עליהם היו שם בגדים שהעש החרוץ חורר ללא רחם, פרטי ריהוט עתיק שמיד ידעתי מה יעלה בגולו היה שם ארגז שנארז בקפידה יתרה משאר הארגזים פתחתי אותו בזהירות היו שם תמונות רבות כל כך של ילד שהפך לגבר, הייתה שם אישה צעירה ברקע שחיבקה אותו ידעתי שזאת אמא שלו רק היא תסתכל על הבן שלה באהבה אין סופית כזאת אספתי את התמונות והנחתי בצד הן של אמא של מישהו ואין לי רשות לזרוק אותן היו שם גם יומנים בכריכות עור חומות ושחורות הכתב היה כל כך מסודר כתוב בחלקו בעט נובע וככל שהתקופה התקדמה הדפים נרשמו בעט רגילה אפילו עם עפרון אולם הכתב היה כל כך מסודר ועבורי לראות דבר כזה זה כמו להעיר מתרדמה את המורה ששכנה בי מאז היום הנורא הזה בחיים לא הייתי מסוגלת לעמוד מול העיניים השואלות של התלמים.
היומנים שהחזקתי בידי במהלך היומיים הבאים היו אוצר שלם מקומם היה במוזיאון או אפילו ראוי היה שהיסטוריון ילמד אותם, האישה שכתבה אותם הייתה אדם מאוד מלומד שהצליח להעביר בצורה מושלמת את כל החוויות שלה התחושות את השימחה והעצב יומיים שלמים ישבתי וקראתי אותם לא יכולתי להניח להם בכל פעם שסגרתי את היומן שאלות הציפו אותי ללא שליטה הייתה לי ההרגשה שהיא עומת כאן לצידי מביטה בי בוחנת את התגובות שלי.
סידרתי את היומנים לפי סדר כרונולוגי ניקית אותם היטב מהאבק וארזתי אותם מחדש הפעם לא לתמיד, מכוון שפולה נראתה לי הכי ותיקה במקום הזה בקשתי אותה שתספר לי קצת על ההיסטוריה של הבית ששכרתי סיפרתי לה על היומנים על התחושות שמלוות אותי מאז שקראתי אותם.
הופתעתי לגלות עד כמה חד וברור הזיכרון שהשאירו בעלי הבית בקודמים על האנשים היו אלה משפחת ורסנו שהמירו את שם משפחתם לכריסטיאנו כשהגיעה לארץ עוד בימי השלטון העותמני.
אבי המשפחה עבד עם הממשל העותמני עסק בבניה ופיתוח בשם האימפריה העותמנית התנהג כמו נוצרי הדוק חגג את כל חגי הנוצרים וכאשר בניו נולדו הוא מל אותם במרתף ביתו בסודי סודות, ביתו הבכורה אלנה הייתה כל כך יפה עד שרבים התדפקו על סף דלתו לבקש אותה שידוך לבניהם.
משלא נותרו סיבות לסירובו חשד החל עולה במוחם של הקנאים כך שלא נותרה לו ברירה אלא להמציא מחלה קשה אשר איימה להמית את אלנה.
באישור מיוחד מג'מל פחה ראש הצבא התורכי בארץ שראה את עצמו כידידו הטוב של סילבריו כריטיאנו, וכך תחת סיכון ממשי כשמלחמה אוחזת באירופה נסעו הלנה ואימה חזרה לאיטליה להתחבא שם עד שיגיע פרקה של הלנה להחלים ולחזור לארץ.
בסוף שנת 1945 עלתה הלנה בגפה לארץ ישראל הנאצים הארורים רצחו את אמא שלה כאשר ניסו לחצות את הגבול לשוויץ.
את שאר הדברים השלמתי בעצמי הלנה התחתנה בארץ והביאה לעולם שלושה ילדים שני בנים ובת, רק טעיתי האדם שהיא חיבקה בתמונה היה בעלה שמת כאשר צלף ערבי ירה בו באחד הגגות.

כשחזרתי מפולה התיישבתי ובלי כל מאץ הרגשתי שהמילים יוצאות ממני ללא כל מחשבה שניה כתבתי מכתב לאחת המורות אשר אימה מתנדבת ביד ושם סיפרתי לה על כל מה שלא מכתב ביומנים וצרפתי לחבילה את המכתב ידעתי שכעט יהיה מי שימצא מקום של כבוד להלנה.

בלילה נדדה שנתי הרגשתי איך החוסר ודעות הורג אותי מה יהיה איתי חזרתי ושאלתי לא לדעת לאיזה יום אתה קם לא לדעת מה אתה אמור לעשות ביום המחרת איך להמשיך את החיים שהם ריקים מתוכן אני כרמל זארג שעשרים וארבע שעות ביממה לא הספיקו לה בכדי לסיים את היום שלה פתאום מבינה איזה חלל ריק ענק נכנס לה לחיים, כל הזמן חפרה בי השאלה איך יוצאים מזה.
השחר עלה ולי לא היה עבור מה לקום עד עכשיו כל מה שעשיתי ושמעתי היה מלווה בשכול בכאב במוות האם עשיתי טעות העליתי לירושלים כל פינה בעיר טבול בדם, בסבל האם יש בעיר הזאת פינה אחת של נחמה לנשמה, טעימה קטנה של שלוות נפש? ואיך אני ממשיכה לשרוד כאן תחילה חשבתי לחזור לתל אביב אולם מייד ביטלתי את המחשבה הזאת העיר הארורה הזאת הרגה לי את אנדרי שלי לעולם לא אגור שם יותר.

בשעות הצהריים הידפקה נחמה על סף דלתי ונכנסה עוד לפני שהספקתי להזמין אותה פנימה היא נגשה לחלונות ופתחה אותם לרווחה מאפשרת לאוויר הצח להיכנס פנימה
"המתים למתים והחיים לחיים" אמרה בקול רם וברור צחקתי לעצמי בעודי מצחצחת שיניים בתל אביב זה מעולם לא היה קורה.
יצאנו יחד לכוון השוק העתיק תחילה סירבתי בתוקף לא רציתי לראות אותם מסביבי מבחינתי הם כולם רוצחים שונאי ישראל מובהקים רוצחים חסרי מצפון ופחדנים נזכרתי באנדרי שסיפר לי איך הם יורים מבתים של אזרחים ללא בושה משתמשים בגופם של ילדים ונשים חפים מפשע כמגן חיי לביצוע הפשעים שלהם. לא רציתי לדרוך בשוק לא יכולתי לסבול את הריח שלהם כל הזמן עלה לי בזיכרון הריח של הדם השרוף כל כך חריף .
אולם נחמה סירבה לתת לזה להשתלט עלי "אותנו לא מנצחים" ענתה בקצרה והמבטא הירושלמי שלה היה כל כך מודגש "אין מצב בעולם שהם ימגרו אותנו – מה פתאום!!! מה את חושבת שאנדרי היה עושה סוגר את עצמו בבית כמו שאת עושה? מה פתאום!!! הוא היה מכניס להם באבי אביהם , מי אלה בכלל שאני יפחד מהם! וואלה יופי הרצחתה וגם ירשתה "
להכניס להם באבי אביהם המשפט היה כל כך מצחיק באותו הרגע אבל היה בו המון הגיון הם גרשו אותי מתל אביב הם הוציאו אותי מהבית שלי, הם הרחיקו אותי מהמשפחה שלי, הם רצחו בצורה שפלה את אנדרי שלי למה שאני יפחד מהם.
הם עשו הכל להרוג אותי ואני עוד בחיים מי הם בכלל שיפחידו אותי בגיהינום כבר הייתי ושרדתי אותו עם עצמות מרוסקות ובשר קרוע מיששתי את הגלדים שהותירו אחרים התפרים שהתאחו.
וצעדתי בשקט בתוך סמטאות השוק מקפידה שאיש לא יגע בי גם לא בטעות. שנאתי את הריח שלהם כל הזמן חיכיתי לתחושת הכאב שתגיע כאשר סכין תנעץ לי בגב, קול קטן קרא לי להירגע לא להילחץ אולם זה היה יותר מידי עבורי לא הרגשתי כמה מהר אני הולכת בסמטאות לא שמעתי את הקול של נחמה קורא לי לעצור להפסיק כנראה שיצרתי המולה לא קטנה מסביבי זוג ידיים חזקות אחזו בי אך לא פגעו בי עצרתי והבטתי בחייל שעמד לידי רציתי לבקש שיניח לי אבל הדמעות חנקו אותי הסתכלתי מסביבי ונחמה הגיע אלי מחבקת מרגיעה מסבירה לחיילים על הפיגוע על בעלי שנהרג, ישבתי לנוח על המדרגה ליד חייל שהגיש לי מעט מים קרים הוא דיבר אלי אולם כאב הראש שלי לא הניח לי לשמוע מה הוא רוצה ממני ואז הוא חייך אלי חיוך שקרע לי את הלב "אנדרי שלי" לחשתי וליטפתי את זוית פיו "זה החיוך שלו".
אני לא יודעת מה היה הדבר שגרם לי לשבת ולדבר אם גיא החייל המקסים ממשמר הגבול הרגשתי איך אני מצליחה להוציא גוש שחסם לי את הנשמה סיפרתי לו קצת על אנדרי שלי על הכעס העצום שמקונן בי על השנאה הגדולה שמתלקחת בלב לעם המרצחים על הזעם והאשמה שחשתי על זה שנשארתי בחיים אני ולא אנדרי, סיפרתי על הפחד שיום אחד אני אשכח אותו או יפסיק לחשוב עליו לזמן מה.
גיא סיפר לי חבר שלו שגם נהרג מאש מחבלים הקשבתי לסיפור שלו והבנתי בדיוק מה עבר עליו השיחה כל כך הטיבה עימי מבלי להבחין מצאתי את עצמי בפתח ביתי אני לא ממש זוכרת מתי קמנו והמשכנו ללכת אולם הייתי כל כך שקועה בשיחה שלא שמתי לב לשוק ולסביבה, אפילו נחמה הספיקה לאסוף מספר מצרכים מהשוק.

בוקר למחרת אם הזריחה הגיעה נחמה לא מתפשרת הולכים לסליחות קבעה, 'הצילו ' זעקתי בשקט 'תיראו מה השעה' אבל כמו ילדה טובה הלכתי אחריה רק בכדי שתפסיק לדבר מי הולך בשעה כזאת בחוץ! כולם מכורבלים בחום הנעים של המיתה שלהם.
כשהתקרבנו לרחבת בית הכנסת הבנתי שבירושלים אף אחד לא מתכרבל בשעות הבוקר המוקדמות היו של מתפללים מכל הגילאים עטויים בטלית שקטים הס מלהפר את קדושת המקום מברכים אחד את השני בניד ראש ילדים אחזו בשקט מופתי ביד אביהם.
נחמה נעמדה ליד פולה שחיכתה לנו שם היא נתנה לי מטפחת ראש לבנה לא רציתי לקחת חלק בזה , לא רציתי להיכנס לבית הכנסת אבל ידה העדינה והחמה של פולה נגעה לליבי.
עזרת הנשים הייתה מלאה כולן רציניות כל כך אולם מבטן היה חם ומזמין ואני כאילו הגעתי מכוכב אחר נזכרתי שלמעשה קמתי לסליחות עוד מעט יגיע ראש השנה ואני בפעם הראשונה אהיה באמת לבד ללא אנדרי שלי בשעה שכולם ישבו מול המשפחות שלהם ויחגגו אני……….. מה אני?, אני בודדה.
ישבתי לי במשך התפילה בוהה בהיכל הקודש בתחושת ריקנות כאשר המתפללים מבקשים סליחות אני מנידה בלא אומר את ראשי ומבקשת את סליחתו של אנדרי שלי, סליחה שרציתי לצאת לשבת בקפה הארור, סליחה על זה שאתה מת ואני חייה, סליחה על זה שאתה שם לבד ואני כאן, על הכל סליחה …..סליחה שפגשת בי אחרת סביר להניח שהיית חיי …..סליחה בעלי אהובי נשמת חיי…..סליחה………
באותו הלילה חלמתי את אנדרי שלי מחייך את החיוך המקסים שלו מחבק אותי כמו שרק הוא ידע לחבק ונפרד ממני לשלום, לא היית שם עצבות והכאב שהרס לי את הלב לא הופיע התעוררתי משנתי ורגועה לא מבוהלת או נסערת כמו שהיה תמיד, נגשתי לשידה בחדר המגורים שם תמיד והדלקתי נר נשמה לזכרו של אנדרי נפרדתי ממנו בעולם הזה וידעתי שנפגש שוב במידה ויש עולם הבא.
התלבשתי והמתנתי מחוץ לדלת לנחמה ופולה שיעברו דרכי לסליחות, חיבקתי אותן בכל האהבה והתודה שבעולם, תם מעגל ראשון ולי נותר קצת כח.

היום אני מבינה את תחושת החיים, החיים שלי שכמעט הפכו להחמצה גדולה ניתנו לי במתנה ע"י אנשים טובים שידעו לחלוק להקשיב ורצו לעזור גם כשלא בקשתי . ידעתי מה יהיה מעגל חיי השני ואהבתי אותו הייתי הולכת לי כל יום קצת יותר ויותר לסמטאות השוק מספרת לעצמי שאני מחפשת את גיא החייל והמלאך השומר שלי לא הסתכלתי על הסובבים אותי לעומק רק רציתי לעבור קיברת דרך בהצלחה כל יום הפך לחגיגה יותר ויותר כשהצלחתי ראיתי אותם הולכים ובאים החיילים שלנו ובלב בקשתי עבורם רק רחמים.

שנתיים עברו מאז שהגעתי בפעם הראשונה לירושלים אחרי שגמלה בליבי ההחלטה להישאר סופית בעיר המקסימה הזאת רכשתי לי את הבית ששכרתי ושלושה חודשים לאחר מכן פולה היקרה שלנו עזבה אותנו לתמיד, ועכשיו אני עומד ליד הקבר הטרי של פולה, שמתה בסיבה טובה והיא כמעט בת מאה כל כך הרבה כיבדו אותה במותה כמו כן בחייה.
ישבנו שבעה על פולה בביתה למרות שלא היינו משפחה בדם, קשר הנשמה הוא זה שקשר את האנשים כאן אחד לשני, ישבתי על הרצפה מביטה סביבי באנשים אשר דיברו בשבחה של פולה וידעתי שבורכתי בסביבתם.

ולרבות הימים אני חוגגת את תשעים שנותי עלי אדמה, מסביבי כל כך הרבה ילדים מאושרים מתרוצצים מאכלים 'מזל טוב סבתא' והבית מלא בצחוק אושר ואהבה, למרות שמעולם לא זכיתי לחבוק ילד משלי הם כולם ילדי כל אחד ואחד מהם זורם בנפשי כאילו היה הבשר מבשרי.

לאחר מותה של פולה היקרה שלי ידעתי מה באמת ימלא את היום והתכלית הקיומית שלי. את ביתה של פולה הפכתי למקום מפלט לכל אדם בצרה, לכל מבקש עזרא היה ביתה של פולה לבית שני לאט לאט למדו בני המקום שיש מי שיהיה איתם גם בשעות קשות וגם בזמנים טובים בכינו וצחקנו ביחד, זאת הייתה הדרך שלי להגיד תודה על כרש ההצלחה שהגישו לי כשרציתי לעזוב את החיים.
בעודי יושבת על כיסאה העתיק של פולה והגיגי זיכרונות מציפים אותי לאורך תשעים שנות חיי אני מבינה כי שבעתי טוב וגם רע בעולם הזה לא עבר יום שבו לא סיפרתי לאנדרי שלי על מה שעובר עלי ומבקשת את עצתו, אנדרי היקר שלי שלא הזדקן מעולם שאת פניו אני רואה לשנייה לפני שאני נרדמת, שנייה שממלאה אותי בכוח וחוסן ליום הבא.
אין לי מה להתלונן, כאשר אני מסתכלת באנשים אשר מתרוצצים מסביבי מתוך רצון, חום ואהבה, אני יודעת שהצלחתי, ביתי מלא בחום בצחוק ואהבה ואני נשענת לאחור כאדם המדושן מארוחתו ומתרווחת בכורסתי בשביעות רצון. קרוב יומי ואני מייחלת ונכספת לרגע שבו אזכה שוב לחבק אותו, את אישי אהובי זה אשר לו צמאה נפשי.


דרג את הסיפור
Facebook Twitter Google Email

תגובות (0)


הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
עליך להתחבר בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
הלילה 0
מחבר:
תאריך: 24/04/2018
ז'אנר: שירי אהבה
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!