המלאך הקטן שלי

הפעם הראשונה שראיתי אותה, הייתה לפני שנתיים.
קרני השמש נשברו על עורה הבהיר, וכמעט השתקפו על הסביבה שלה, כך שזה נראה כאילו היא זהרה, קרנה, מאושר.
החיוך שלה סינוור אותי, התנועה הרכה של תלתליה כשהם נופלים על עורפה כישפה אותי, הריח המתוק של השפתון שהיא הקפידה לשים הימם אותי, וכמו רבים לפני, גם אני נפלתי בקסמיה.
הפעם האחרונה שראיתי אותה, הייתה רגע לפני המוות שלי.כל חיי הייתי בטוח שאני עומד ללכת לגיהנום, אך אם אכן זה גורלי, איך זה שהמלאך הקטן שלי ליווה אותי לשם?
הו, הגיהנום.
יש הבה דרכים לתאר את הגיהנום. אש, שמן רותח, להיות ליד מושא תשוקתך ולא להיות מסוגל להשיג אותה, או אפילו להתקרב. זה היה הגיהנום שלי.
כי ראיתי אותה תמיד.
גם כשהייתי ער וגם כשלא. גם כשרציתי וגם כשלא רציתי. גם כשניסיתי לשכוח אותה, וגם כשהתאמצתי לזכור.
אחרי שנה תמימה של פנטזיות עליה, תקף אותי רעד. ניגשתי לחלון המוגף, וניסיתי לסגור אותו. לפתע דחף לא מוסבר גרם לי להסית את התריסים. ראיתי אותה שם. ראיתי אותה באמת. בחדר שלה, ראיתי את הגוף שלה. נדהמתי מהשלמות, מהיופי. מהעונג שהייתי רוצה לקבל ממנה.
בהיתי כמהופנט, ולא יכולתי להסיר את מבטי מהגוף החשוף והשמימי שנגלה לעיני.
ככה, כל ערב, חיכיתי לרגע שבו כבר אוכל להסית את התריסים. כל ערב, ניהלתי עם עצמי וויכוח. המוסר, כנגד התשוקה. כל ערב, התשוקה ניצחה את המוסר.
אחרי חצי שנה של ערב אחר ערב של עונג, אך ייסורים באותו הזמן, לא יכולתי לספור את הפעמים שהתחננתי מאלוהים להיות שם, איתה. שהיא תתפשט לכבודי.
והנה זה קרה. לפני חצי שנה בדיוק. מעבודה תמימה במדעים העניינים התגלגלו. היא שכבה על המיטה שלי, היא קראה לי לבוא. הדופק שיל היה חזק, רועם. הנשימות שלי היא קצרות ומהירות. לחיי האדימו, כמו שלה. "זאת פעם ראשונה שלי." היא מלמלה בשקט.
עשינו את זה. נהניתי. הו, כמה שנהניתי. אבל כמה שסבלתי. ייסורי המצפון היו קשים מנשוא. אמרתי לה להסתלק. להסתלק ולא לחזור.
היא עזבה את המדינה. היא נסעה לספרד, ככה סיפרו לי.
הם אמרו שההורים שלה קיבלו שליחות. שהם יחזרו תוך כמה חודשים. ואני, חיכיתי. ציפיתי. רציתי לראות אותה. את השלמות. רק עוד פעם אחת. רק עוד פעם אחת וזהו.
נפגשנו. היא בכתה. גם אני בכיתי. התחבקנו, התנשקנו.
שנייה מאוחר מדי, היא צרחה. הרגשתי רטיבות מתפשטת בגב שלי. רעדתי. היה לי קר. היא רכנה אליי. ברעד. הייתה בהתקף היסטריה. אבל לא יכולתי להפסיק לחייך. שמעתי מישהו יוצא מהשיחים. כמה ימים אחרי זה, זיהיתי שזה אבא שלה.
אבא שלה, ירה בי. אני, גבר בן 40, נשוי, מכובד, מורה. התאהבתי בה, בתלמידה שלי. באישה היפהפיה שיום יום ישבה מולי. גם היא התאהבה בי.
הייתי מאושר איתה. אז, באותו יום לפני חצי שנה, וגם אחרי זה, לפני חודש. הייתי איתה. הייתי שוב בן 16, חזק, בריא, מלא כח. נערץ, נאהב. אבל מלא ייסורי מצפון, ואי שקט נפשי. אולי אפילו פסיכופת, אני לא יודע.
ועכשיו אני לא יותר מרוח. שעומדת, שקופה לחלוטין, בקצה החדר שלה. ומביטה בה.
במלאך הקטן שלי.