לכל דמעה יש את הסיבות שלה ולכל חיוך יש את הזמן שלו - פרק 1

מחבר: lior11296
תאריך: 24.12.11

ז'אנר: סיפורי אהבה עצובים
2 תגובות

שלום שמי עלמה ובקרוב אני אהיה בת 16, אתם בטח חושבים ילדה בת 16 איזה כבר סיפורים יש לה, מה כבר יכלה לעבור בחיים...חבר נפרד, בגד לא עברה עוד כלום יש עוד חיים לפנייה....אבל לא ראיתי את הכל עברתי מלא דברים אז להגיד שלא עברתי בחיים אני לא יכולה.
אני גרה בפתח תקווה בדירה 3 וחצי חדרים יש לי אחות ואח גדול ששמו כפיר, הוא בתיכון שלי בכיתה יא והוא יודע עלי המון דברים ,יש לי שני הורים מדהימים תמי ושלומי אין עליהם....אך לשמור עלי הן שמרו אבל לא מפני בנים. גם סיפורי האהבה שלי לא היו מוצלחים והכל בגלל מה שעברתי בילדותי...התמימות נשארה עד היום.
יש לי משפחה מאוד רחבה אני בקשר גם עם הבני דודים הרחוקים שלי ולא קשר של פעם ב..
יצאנו איתם להמון טיולים ומפה התחיל סיפור החיים שלי..
הייתי בכיתה ה' שהכול אצל הבנות כבר מתחיל להתפתח והיה לי בן דוד, למה אני אומרת "היה" כי מבחנתי הוא לא קיים עוד.
זה היה ביום השני שהיינו בקיבוץ בחג פסח, ערב ראשון עבר אחלה אבל יום לאחר מכן התחיל הכל, הלכנו כל הילדים לבריכה של הקיבוץ ואני כולי נרגשת לבשתי את הבגד ים הורוד החדש שלי...נכנסת למים שוחה מעמוקים לרידודים מהרידודים לעמוקים ופתאום מרגישה את עצמי טובעת...ושמישהו מתחיל ללטף אותי אני מנסה לעלות למעלה אבל לא מצליחה משהו תופס אותי וחזק..שהצלחתי לעלות ראיתי את בן דוד שלי יוצא מהמים אחרי ומתחיל לצחוק מי פה הבנתי שמשהו לא בסדר...הוא גם הסתכל עלי בצורה משונה כאילו אתם יודעים...בחן אותי....הוא היה קורא לי בשמות ומחלק לי כאפות כאילו שאני מין בובה שלו...רציתי לברוח אבל לא היה לאן....
כמה קשה זה כמה קשה...הזיכרון הזה של הטביעה והצחוק שאני שומעת כל פעם חוזר לי בזיכרון ולא עוזב
באלי לברוח לצרוח דיי מה עובר עליך, תפסיק....אבל כאילו אף לא שומע את זעקתי לחילוץ...כואב הלב משהו נשבר בלב...עוקץ כואב....לאחר 4 שנים כבר לא דיברתי עם אותו בן דוד לא ראיתי ולא פגשתי אך עדיין מה שקרה באותו יום בבריכה פשוט לא עוזב אוותי....כמה קשה זה להיות ילדה תמימה..

פרק 2 בהמשך...סיפור האהבה הראשון הנשיקה הראשונה גיל 14.

סיפורים נוספים מאת lior11296 »

שתף את הסיפור:

אהבת את הסיפור? לחץ על הלייק!

תגובות

מחבר: Venoturus
תאריך: 25.12.11

שלום ליוצרת הסיפור,
ראשיתף הדבר שהכי משך את צומת ליבי, היתה תחילת הסיפור. הנה המלצה שלי, המלצה שתעזור לך בכתיבה של עבודות, סיפורים, שירים, נאומים וכל מה שצריך.
אף. פעם. לא. מתחילים. עם. המילים. "שלום אני____ ואני בת_____ ואני אוהבת______ואני נראית_____...".
אף. פעם.
התחלה כזו, היא לצערי, נוטפת חובבנות, גם אצל כותבים מקצועיים, התחלה שכזו אינה מומלצת. היא מעייפת את העיניים, כמו מכינה את הקורא לקראת סוף הסיפור.

ההמשך, אחרי האקספוזיציה, סביר. את נותנת יותר מידי תיאורים על ההתחלה. אבל כאן אני שותפה איתך: גם לי יש את הבעיה הזו שאני מפציצה תיאורים בהתחלה, או שמה מעט מידי... בשביל זה צריך פשוט להתאמן.

הסוף, הוא מה שהכי אהבתי. תיארת שם מאוד יפה. אולי טיפה הגזמת עם "..." אבל חוץ מזה, מאוד התרגשתי ממנו, ואני חושבת שעשית עליו עבודה מעולה.
להבא, פשוט לקרוא בעל פה את הסיפור, בקול רם, ולהחליט מה עושים עם ההמשך. זה מאוד עוזר.

חזק ואמץ, ממני: ליסה.