לעולם לא להגיד לעולם לא - פרק 12 - המתח מתגבר ;)

ג'סטין תפס בידי ולא עזב.
"מה?" שאלתי אותו.
הוא הביט בי בעצב.
"אתה רוצה שאני אבוא איתכם?" שאלתי אותו.
הוא הנהן לאישור, הדלתות נסגרו והתחלנו את דרכינו אל בית החולים.
הגענו אל בית החולים במהירות, כשנכנסנו לבית החולים הפרידו בנינו.
ישבתי בחדר ההמתנה, עם ילקוט בית הספר שלי, עושה עמודים במתמטיקה.
נער הנראה גדול ממני בשנה, הביט בי, "מה את עושה? שיעורי בית?" הוא שאל.
"לא... אלו לא עמודים שהמורה אמרה לעשות..." אמרתי.
"ואת עושה אותם כי..." הוא ניסה להבין את הראש שלי.
"אני לחוצה, אני עושה עמודים יותר כאשר אני לחוצה..." אמרתי.
"ומה מביא נערה יפה שכמוך לבית החולים?" הוא שאל.
"תודה," אמרתי מסמיקה, "אבל הסיבה כל כך הזויה שבחיים לא תאמין לי..." אמרתי בשקט.
"אני פה כי אח שלי התנגש במכוניות מתנגשות, תפתיעי אותי." הוא אמר.
"מכיר את ג'סטין ביבר?" שאלתי אותו.
"עוד פעם הוא? מה יש לבנות עם הילד הזה?!" אמר הנער.
"הוא לומד איתי בכיתה, והוא בבית חולים כי הרביצו לו..." אמרתי.
"איזה ילד כאפות!" קרא הנער צוחק.
"אני רצינית, הוא לא מדבר, לא הולך, והוא לא הגיב עד לפני כמה דקות..." סיפרתי לו.
"אבל למה דווקא את פה?..." שאל אותי הנער.
"כי אנחנו ידידים כאלה..." אמרתי.
"איך אפשר לנהל עם שחצן שכזה שיחה..." מלמל הנער.
"כשתכיר אותו באמת, אתה לא תגיד את זה." אמרתי לו.
"אני בספק... איך קוראים לך?" שאל אותי הנער.
"לי? קוראים לי נלה, ולך?" שאלתי אותו.
"לי קוראים דיוויד." אמר הנער.
"אז דיוויד, מה עם אח שלך? מה קרה לו?" התעניינתי.
"אח שלי... הוא בן 6, עלה על מתקן של מכוניות מתנגשות, בא איזה ילד מאחוריו, התנגש בו ואח שלי דפק את הלסת בהגה של האוטו..." אמר דיוויד.
"מסכן..." אמרתי.
"אל דאגה, הוא בסדר..." אמר דיוויד מחייך.
"טוב לשמוע." אמרתי.
"למה אתה אינך נמצא עם אח שלך?" שאלתי אותו חושדת.
"ולמה את אינך נמצאת עם הג'סטין שלך?" הוא צחק.
"כי הוא עובר ניתוח עכשיו... נדמה לי..." אמרתי.
"אח שלי אוכל, האוכל כאן זוועה..." אמר דיוויד.
"אתה מצחיק..." אמרתי לו.
"וזה טוב?" הוא שאל.
"כן." אמרתי.
אז נכנסו בפתאומיות מספר בנות נרגשות אל בית החולים כאשר הן אומרות: "OMG".
"באיזה מחלקה ג'סטין ביבר?!" הן שאלו את הפקידה, איך הן גילו?!
איך הן מתלהבות לומר את השם שלו...
הפקידה נתנה להן כל פרט ופרט, רק שבסוף היא ציינה: "הוא לא פנויי למבקרים.".
נראה לכם שהמעריצות הקשיבו לה? הן כל כך רצו לראות את ג'סטין.
ידעתי שזה לא טוב, "בנות! אתן מחפשות את ג'סטין?" שאלתי אותן.
הן התקרבו אליי, "מה את יודעת?" הן שאלו כאילו הן שוטרות ואני איזה פושעת בחקירה משטרתית.
"הוא לומד איתה בכיתה." פלט דיוויד.
"אני חושבת שזה יותר מידי מידע." אמרתי לו בכעס.
"סליחה." הוא אמר.
"OMG! ג'סטין ביבר בכיתה שלך?!" הן אמרו מתנשפות.
"לא, סתם רעיון מטורף..." אמרתי.
הן נרגעו.
"הפקידה לא רוצה שתפריעו לו אז היא שיקרה לכן, אני יודעת איפה הוא בדיוק..." אמרתי להן.
"תגלי לנו..." הן אמרו.
"בסדר," אמרתי, באיזה מחלקה הוא בטוח לא יהיה? מחלקת הילדים!.
"הוא במחלקת הילדים." אמרתי להן.
"אבל מה הוא עושה שם?" הן שאלו.
"כפי שידוע לכן ג'סטין הוא אדם טוב לב ולכן הוא הולך אל ילדים עם פגעים כמו שלו כדי להזדהות איתם." המצאתי משהו מהיר.
"איזה חמוד..." הן אמרו.
"מהרו לשם, ואם הוא לא יהיה שם, לכו אל מחלקת הנכים!" אמרתי להן.
הן "קנו" כל מילה שאמרתי.
אני ודיוויד המשכנו לדבר בנינו.
-----------חזרה אל נקודת המבט של ג'סטין-----------
התעוררתי למשמע קולות מזוהים, אחד של הרופא, והשני של אימי.
פקחתי עיניי והבטתי בבגדי בית החולים שלבשתי – זה מכוער!
אני אוהב את מעילי העור, הקפוצ'ונים, נעלי הסופרה... ומה זה הזבל הזה שאני לובש עכשיו?
אמא והרופא לא הבחינו בכך שהתעוררתי, הם היו שקועים בשיחה כלשהי.
"עכשיו זה משהו שאסור שג'סטין ישמע..." אמר הרופא.
"אני חייב לשמוע את זה!" חשבתי לעצמי.
"אז שנעבור חדר?" שאלה אימי.
"רק אם ג'סטין ער." אמר הרופא.
אמא התקרבה אלי, "ג'סטוש', יש גלידה, רוצה?" היא שאלה וניסתה לפתות אותי.
אבל אני לא אתפתה.
"עם שוקולד, וסוכריות, ווניל, וקצפת ובקצה דובדבן עסיסי..." היא ניסתה לגרות.
לא קמתי, התנהגתי כישן.
"אם לזה הוא לא הגיב, הוא לא ער." אמרה אימי.
"תקשיבי," אמר הרופא, "ג'סטין... זה עניין רציני." הוא אמר.
"אני רוצה לשמוע." אמרה אימי.
"ייתכן שג'סטין לא יוכל לשיר יותר." הוא אמר וליבי החסיר פעימה.