לפני שהכדור פוגע

אני עדיין מסתכלת על התמונה הזאת
הזכוכית סדוקה מאוד
איך שהכל התפרץ כמו הר געש
לעולם לא אשכח את המרגש
תמיד חלמתי עליך, איתי, בייחד.
ותסתכל עלינו עכשיו, אנחנו בנפרד.
נמאס לי לגזור את פרצופך מתמונות
נמאס לי לבד להיות.
כי בשבילי הייתה יותר מחבר, הייתה כמו אח
היינו חזקים בייחד, אותך אני לעולם לא אשכח.
את הדממה, את השמחה, את העצב, את הבגידה,
את ההרגשה, את ההעלבה, את הכאב, את הפרידה.
ועכשיו, השתיקה הזאת של לפני שהכדור יפגע
ואז נשמתי תתרומם אל הלא נודע,
אני מרגישה שיש לי את כל הזמן שבעולם, שהזמן עוצר.
שאני עדיין יכולה לברוח מהכדור, ובכלל לא למהר.
אבל למה הגוף שלי נעשה איטי בכדי לזוז?
לא רוצה להרגיש שוב את ההרגשה של ה"לוז".
אני לא צריכה זמן, אני לא צריכה כסף,
אני רק צריכה שתגלה כלפיי אכפתיות, אל תגרום לי להתעלף.
כי כשאפול, אני לא אקום, לא אסביר
כי כשאפול אתה כבר לא אותי תזהיר.
ובלילה, כשיהיו כוכבים כסופים בשמיים,
אני אתן לך נשיקה על השפתיים.
אבל לא נשיקה של אהבה,
אלה נשיקה קרה, נשיקה של חרטה.
ואז בבוקר תתעורר,
ובנשיקה תיזכר.
תלך לספר הכל לחברים.
אבל הם, הם לא מאמינים.
הם ישכנעו אותך שזה סתם סיוט,
אבל עד כמה רדוד אתה? גרמת לבחורה למות!