האהבה הראשונה שלי

הבטתי אל עיניה הכחולות, המבזיקות, החודרות בי עד כאב.
"למה?" אני שואל שוב, מנסה לא לחשוב על הכאב הכרוך בפרידה הזאת.
"תום..." היא ממלמלת "אנחנו לא צריכים לעבור את זה שוב"
"אני רוצה לדעת למה" אני מבקש. רק שאדע, האם זו אשמתי?
ועיניה כחולות, מביטות בי ברחמים כשהיא אומרת שוב את מה שניסיתי להדחיק, "אני לא אוהבת אותך"
וכשהיא אומרת את זה, לבי נשבר. ואני שומע אותו נסדק ומתנפץ.
"זה... באשמתי?" אני שואל בשקט
היא מביטה בי ומנידה בראשה. "זה לא קשור אליך" היא אומרת בשקט.
"אז איך?" אני שואל, חסר שליטה עצמית. מבקש להיאחז ברגעים הטובים שלנו.
אני עוד זוכר שלקחתי אותה אל מקומות בילוים רבים, או שהיינו יושבים על ספסל בפארק השעשועים הקרוב לביתה.
והיינו מדברים, שעות על גבי שעות. מחייכים זה אל זאת, צוחקים זה אל זאת...
ואז, פשוט ככה, היא אומרת לו שזה נגמר. האם זו אשמתו שלא יכל לסבול את זה?
והעיניים הכחולות שלה, מבטה הקר, האם זאת אותה נערה שבה התאהב?
לא. אני אומר לעצמי, לוקח צעד אחורה. אם זה מה שהיא רוצה...
"תום בבקשה" היא לוחשת, בשקט עד שאני בקושי שומע אותה "אני לא רוצה להתעכב על זה"
"אבל אני רוצה!" אני קורא ותופס בידה. "האם הייתי רע כלפייך? האם עשיתי משהו שפגע בך?"
דמעות עולות בעיניה כשהיא מביטה בי ומנידה בראשה. "לא, לא בכלל לא"
"אז... למה?" אני שואל. בפעם השלישית.
"כי אני לא אוהבת אותך" היא אומרת "זה נגמר".

שלושה שבועות אחר כך:
עמדתי במסדרון וחייכתי אל נערה אחת שעברה סמוך אליי ואל מתן, החבר הדביל אבל הכי טוב שלי.
מתן שרק ברוב חוצפתו והנערה הסמיקה והמשיכה הלאה.
"זה כאב?" הוא שאל אותי.
"זה משנה?" אני שואל ומביט בנערות החולפות. אף אחת מהן לא דומה לה, ואף אחת מעולם לא תהיה. היא הייתה האהבה הראשונה שלי. עכשיו....
היא איננה.