הכל חי כל כך

הבטתי שוב בחלון החדר שלי, למה תמיד כל דבר מזכיר לי אותו?
החיוך שלו לא נמחק מזיכרוני, פניו שהראו עצב, שפתיו שביטאו את המילים הכואבות.
הכל היה חי כל כך בכל רגע שנזכרתי בו.
ועכשיו, אני מנסה לא לבכות. לשלוט בדמעות.
ואני חייבת לספר כי אני מרגישה שבסוף אני אשתגע. אבל אני כבר לא מסוגלת לסמוך על אף אחד.
אני לא יודעת למי לספר, חברי היחידים נטשו אותי לבדי.
מילותיו הצורבות, החותכות עדיין חיות כל כך. המבט הרך, העצוב. ועיני הבוכות.
הכל היה כל כך חי, כל כך מכאיב. כאילו זה קרה הרגע.
עברו כבר שנים, לפחות שלושה. אולי יותר.
כבר נפטרתי מהכול, כל מה שהזכיר לי אותו. מתנות, מזכרות, תמונות.
רק דבר אחד לא הצלחתי לזרוק, לשכוח בעבר.
את שמו.
והדמעות מרטיבות את הדף והמילים נמחקות. ורק שמו לא נמחק. והכל חי כל כך.
כל רגע ורגע בפרידה. כל מילה שבוטאה.
הכל היה חי כל כך.
אז למה אני מרגישה כל כך מתה?