כמה כוח

כמה כוח יש במילים. מילים יפות, הרסניות, פוגעות.
כמה כוח יש בשרשרת המילים הארוכה הזאת. מילים יפות אתה אומר, הצחקת אותי. הן הכל אך לא יפות.
כשאני מביטה בך, מילה אחר מילה מתנפצת לנגד עניי. ואתה יודע? זה כואב. כן, זה כואב.
אמרת לי פעם; מילותיי אף פעם לא יפגעו בך. אך זה לא כך, הן כן פגעו בי, יותר מזה, הם שברו אותי!
אהבה. מילה כל כך הזויה. אני חשבתי שהיא יכולה להיות מציאותית, שניתן לחוות אותה בלי כאב וצער. אבל.. התאכזבתי. כל כך התאכזבתי.
אין שבילים ישרים, כמו שתמיד נהגת לומר. הכל עקום, מסולסל במקצת. כמו החליפו את חיי. שינו את דרכי ואמונותיי. אולי השתניתי מאז, אולי הזמן דאג לעשות את שלו, כמו המשפט הזה שאומר; "הזמן עושה את שלו" ואולי אני רק מכחישה, מדחיקה. משאירה הכל בפינה קטנה בלב, פינה שגודלת כל יום, כמו כדור שלג המצטבר ומצטבר והופך לגוש לבן וגדול, רק שבליבי זה גוש שחור, צבע שמסמל עצבות, רוע, בדידות וכעס. כעס עלייך, על כל אותם מילים שהתפזרו באוויר. כעס על האנשים שהיו סביבי, אלו שלא ידעו לומר מילה טובה ורק גרמו לי לשקוע יותר. כעס על עצמי אפילו, על כך שהייתי נאיבית מדיי, כשחשבתי שהמילה אהבה באמת קיימת בלקסיקון הזה שבראשי. כעס על כך שלא בחרתי בדרך הנכונה, ושכמו מטומטמת בחרתי להאמין בך, ולא באנשים הנכונים.
הכל מצטבר, החיים קשים. לא קלים, כמו שתמיד חשבתי, בגללך. כי אתה גרמת לי להאמין שהכול קל, שלא צריך להתאמץ כשרוצים להשיג משהו, שהכול מגיע בקלילות, ללא שום מאמץ. אך אחר כך, ניפצת את הכול, והרסיסים נכנסו עמוק לתוך ליבי. וזה כאב. אין לך מושג כמה. לקח לי כל כך הרבה זמן להוציא את אותם רסיסים מליבי. כל רסיס שהוצאתי כאילו הוציא את נשמתי החוצה. כל זיכרון שמחקתי, ממך. כמו צרם יותר. כל מילה שאמרת, שמעתי פעם אחר פעם בראשי, ואחרי אלפי ניסיונות להשכיח ולו במעט את אותם מילים, הצלחתי. הצלחתי לשכוח אותך. לא אדבר יותר, עלייך. לא אחשוב יותר, עלייך. ולא אזכר בך יותר. כי אתה, אתה פגעת בי. אותו אחד שכל כך אהבתי.
והיום אני אומרת בלב שלם; בשבילי, אתה מחוק!