מילותיו

♥
♥
♥

הוא מנסה למצוא מילים,
אני רואה זאת.
כאילו יש בכוחי לקרוא את פניו.
הוא מבולבל,
בדיוק כמוני.
אני רוצה לומר,
שלא ינסה,
לחפות על עצמו,
בדיוק כמוני.
הוא מביט בי,
עניים שחורות וחודרניות,
כאילו מנסה להפיל אותי,
שאשבר,
שארוץ אליו,
ואחבק.
כמו מישהי שזקוקה,
נואשות,
לאהבה.

אך,
אני כבר חושבת,
להפנות מבטי,
ולחזור לבתי.
אך בין רגע,
הוא אוחז בידי,
כאילו מפחד שמילותיו יברחו.

אנני זזה,
בדיוק כמוהו.
אצבעותיי הדקיקות,
שלבובות בתוך אצבעותיו הגדולות,
ואנני משחררת,
אותן.

הוא נראה בטוח בעצמו.
פנים יפות,
חיוך כובש.
אני אוהבת אותו;
חשבתי לעצמי.
אך,
מה איתו?
האומנם הוא אוהב אותי?
או,
לא?
המחשבה הזאת הטרידה אותי,
וידי נשמטה מידו.

הוא עמד שם,
עדיין,
מנסה למצוא מילים,
לומר.
אך אני התייאשתי כבר,
הרמתי את ראשי,
הבטתי לשמיים,
ונאנחתי.
אחר כך פסעתי,
לאט.
לכיוון בתי.
אך הפעם,
הוא לא תפס בידי,
הוא הניח לי,
לנפשי.
התאכזבתי,
כי האמנתי שהוא כן,
מרגיש אליי משהו.


"אָנֶי אוֹהֶב אוֹתָךְ!"
פתאום צעק.
ואני חייכתי אליו,
מרחוק.

הוא מצא את מילותיו,
סוף סוף.
אמרתי לעצמי.

♥
♥
♥