עוֹד רואָה אוֹתֶך

אתה יודע?
לפעמיים כשאני מביטה לאחור,
אני עוד רואה אותך.
מושיט לי את היד.
כאילו מבקש שאלך איתך.
ואני מחייכת,
כי אני יודעת שזה באמת אתה.
אך,
כשאני מסיתה את מבטי,
אתה נעלם.
כאילו לא הייתה, ממש לפני שנייה, מאחורי.
ואני לא משתדלת אפילו,
לחפש אותך.
כי אני יודעת שלא אֶמֶצָא.
אפילו, את היד שהושטת לי.
אז,
אני לא נלחמת.
יותר.
ברגש הזה,
שנקרא שנאה.
כי,
אני לא,
שונאת אותך.
אני רק,
מרחמת.
על עצמי.
וכועסת,
כועסת על כך שהייתי כל כך,
טיפשה.
כשנתתי לך ללכת.
שלא ניסיתי אפילו,
לעצור בעדך.
ואני מֶנָסָה,
מנסה לשכנע את עצמי שזה באמת נגמר,
שזהו באמת הסוף.
שהגיע,
הגיע הקץ,
לאהבה הזאת.
...

אתה יודע?
לעיתים קרובות,
כשאני עוצמת את עניי,
אני עוד רואה אותך,
בדמיונותיי.
מושיט לי את היד,
כאילו מבקש שאלך איתך.
אך,
כשאני פוקחת את עניי,
אתה נעלם.
כאילו מעולם לא היית,
קיים.
בתוך מחשבותיי,
בדמיונותיי.
ואני לא מנסה אפילו,
לחפש אותך.
כי אני יודעת,
שלא אֶמֶצָא אותך.
אז,
אני לא נלחמת,
יותר.
ברגשות,
האלה.
האהבה,
השנאה,
הבילבול,
החוסר וודאות.
לא נלחמת,
יותר.
כי,
אין לי.
אין לי כבר כוח.
כאילו שאבו את כל כוחותיי,
הכניסו הכול לתוך צנצנת,
ו...
השליכו אותה לים.
אז אולי תמצא אותה,
את הצנצנת הזאת.
זאת שמלאה,
לא כמוני,
ריקה.
ואולי לא תמצא,
אולי היא תנוע ותנוע בגלים.
אך אף פעם לא תגיע ליעד הנכון.
אך מה שבטוח,
אני לא נלחמת יותר,
כל כוחותיי אזלו.
...
ואולי,
אולי אתה,
אתה תבין.
יום אחד.
למה עזבתי,
למה לא נלחמתי,
למה נתתי לך ללכת,
למה וויתרתי,
על האהבה,
הזאת.
שלנו.
אבל עד אז,
אני עדיין,
לפעמיים.
רואה אותך.
מושיט לי את היד,
כאילו מבקש שאבוא איתך.
כאילו לא שכחת,
ממני.
כמו שאני,
אף פעם,
לא שוכחת,
ממך.
אותך.
אותנו.
ובעיקר,
את האהבה.
זאת שנתתי לה ללכת.
להתנדף.
ובשום רגע,
בחיי.
לא נתתי לה,
שוב.
להיכנס לחיי.