פרח צהוב קטן 💛

מחבר:
תאריך: 11/06/2018
57 צפיות
ז'אנר: סיפורי אהבה קצרים
0 תגובות
זמן קריאה משוער: 11 דקות

לגשת.
לא לגשת.
לגשת.
לא לגשת.
לגשת.
עלי הכותרת הצהובים ריחפו הרחק.
עלה כותרת אחרון נשאר.
נתתי לו לקבוע…נתתי לפרח הצהוב הפשוט שקטפתי לקבוע משהו בעל משמעות.
האין זה טיפשי?.

אבל אני כזאת.
אני טיפשית.
אני עושה דברים טיפשיים.
אני לא חושבת לפניי.
הולכת אחרי הלב שפועם כרגע בטירוף.

התקרבתי למגרש.
הוא ניסה לקלוע לסל.
"היי",אמרתי בהיסוס.
הוא הסתכל עליי ובחן אותי במבט מזלזל מכף רגל ועד ראש.
לבשתי בגדים של בית.
נוחים מאוד.
אבל לא משהו שהוא ראה אותי לובשת ברגיל.
למה דווקא היום יצאתי החוצה בלי להחליף בגדים?.

דווקא היום הרגשתי בנוח לצאת לסיבוב בשכונה כאילו זה הבית שלי.
דווקא היום הוא היה שם.
רק הוא במגרש ריק.
הוא לא נראה מי יודע מה במצב רוח טוב.

אחרי שהוא הביט בי הוא חזר להביט בסל.
הוא זרק את הכדור אבל החטיא.
הוא נראה ממש מבואס מזה.

"אני יכולה לנסות?",שאלתי בחשש.
הוא לא ענה הוא פשוט הלך להביא את הכדור שהתגלגל לפינת המגרש.
רק אני חושבת שזה מוזר שהוא לא אמר מילה?
נכון אנחנו לא חברים אבל אנחנו באותו בית ספר.
זה לא שאנחנו לגמרי זרים!.
מצד שני הוא תמיד מתעלם ממני…נראה שהוא עסוק מידי מכדי שיהיה לו זמן להביט לכיוון שלי.
"תתפסי",הוא צעק לפני שהבחנתי שהכדור בדרך אליי.
הכדור כמעט מעך את פניי אבל איכשהו תפסתי אותו.
יש לי אינסטינקטים טובים כשאני לא לגמרי מרחפת בחלל.
הוא רץ אליי ונעמד לידי.
"למה את מחכה?",הוא שאל והפנה את מבטו אל הסל,"תתפרעי".
בלעתי את הרוק.
הוא מדבר איתי.
האם הוא לא ידבר איתי יותר בחיים אם אני אחטיא?!
הסתכלתי על הסל.
לכוון לריבוע השחור.
לכופף ברכיים.
לקפוץ ולזרוק.
קלעתי!.
איזו הקלה.
לא יכולתי להסתיר את החיוך שלי.
"יפה!",הוא אמר ומחא כפיים,"יחסית לאישה קטנה כמוך",הוא עקץ.
הייתי אמורה להיעלב שהוא קרא לי אישה קטנה?
לא יודעת…משום מה זה הרגיש לי טוב.
אני אקח את זה כמחמאה.
יאו אני צריכה להגיד את זה…זה אחלה משפט.
"אני אקח את זה כמחמאה",אמרתי בקושי.
הוא פתאום חייך.
לגמרי משום מקום!
נראה שמשהו מצחיק אותו!
האם זאת אני?!.
אני מצחיקה אותו?!
זה לא דבר רע נכון?.
הוא נראה כל כך מזמין ונחמד כשהוא מחייך.
למה פחדתי לגשת?!
הוא לגמרי נחמד!,בכלל לא עוין.
"אוקי",הוא אמר מבולבל,"את רוצה לשחק?".
"אני לא ממש יודעת איך",אמרתי בכנות.
"זה לא מסובך. כל אידיוט יכול לשחק".
"אז זה הופך אותך לאידיוט לא?",שאלתי מבולבלת.
"היי. כל אידיוט יכול לשחק. העניין הוא לשחק טוב".
"אוקי",אמרתי,"אז איך משחקים?".

מסתבר שאני גרועה בכדורסל.
אבל זה נראה שהוא נהנה.
כל המשחק הוא עקץ אותי.
"גמדה".
"זה כמו לקחת סוכרייה מתינוק".
אבל פעם אחת הצלחתי להבקיע.
הייתי כל כך מאושרת!.
ולא יכולתי להסתיר את זה.
"יש!! לוזר!!".
"40-2 לטובתי",הוא אמר מבולבל,"ואני אפילו לא מזיע…את לעומת זאת",הוא בחן אותי שוב בעיניים מופתעות.
אויש.
מודעות!.
תמיד הייתה חסרה לי מודעות.
אני בטח אדומה כמו עגבנייה עכשיו.
"טוב…אני פורשת בשיא",צחקתי והסתובבתי לכיוון היציאה.
"כנראה לא שמעת טוב…40-2. לי 40 ולך 2…את לא פורשת בשיא את פורשת כי אין לך סיכוי לקלוע שוב".
הסתובבתי המומה…איך הוא ידע?
"אם הצלחתי פעם אחת אני אצליח שוב זו רק שאלה של זמן",אמרתי.
הוא צחק,"כן בטח".
בתוך הראש שלי ישבה שובבה קטנה שצחקה ואמרה,"וואה וואה לא הייתי מוותרת אם הייתי במקומך".
וקול נבון בתוך ראשי אמר ברוגע,"מה הטעם?. הרי התוצאה ידועה מראש".
עכשיו הייתי בלבטים למי להקשיב.

"אוקי",אמרתי לו,"אז ניצחת. אני מוותרת".
"את הולכת?",הוא שאל בטון מפתיע…נשמע כאילו הוא מאוכזב מזה שאני הולכת.
מה לעשות?.
אין לי כוח להמשיך לשחק.
"כל הקפיצות לגובה האלה ממש מעייפות",הסברתי,"אני יותר טיפוס של מסירות".
הוא שוב חייך כאילו אמרתי משהו מצחיק.
"מסירות זה לא ספורט".
חשבתי על זה…האומנם?.
האומנם מסירות זה לא ספורט?
"בוודאי שכן!",אמרתי וגוננתי על הספורט הקל ביותר שקיים,"מי שמפיל את הכדור מפסיד. יש מנצח ויש מפסיד. זה לא כל הקטע של ספורט?. לשחק לא?".
"תחשבי מהר",הוא אמר וזרק את הכדור.
תפסתי אותו.
"אמאלה",נבהלתי ומעדתי לאחור.
"אז בואי נשחק…אולי זה לא לגמרי משעמם כמו שזה נשמע".

התחלתנו להתמסר.
אמרתי לו שאני מעדיפה שהכדור יפגע ברצפה ואז שאני אצטרף לתפוס מאשר שהוא יזרוק ישירות.
ממש פחדתי על הפנים שלי.
"מה אתה עושה פה?",שאלתי תוך כדי ששיחקנו.
"סתם",הוא ענה,"מנקה את הראש".
"אתה עושה את זה הרבה?. משחק פה הכוונה".
"לא כל כך".
אני מתה על מסירות.
אני יכולה לדבר איתו ולהרגיש בנוח.
ואני גם טובה בזה וזה לא מעייף אותי!
מסירות זה להיט.
"את גרה פה בסביבה?",הוא שאל.
"כן".
"לא ידעתי",הוא אמר.
"אני לא מופתעת"
"מה זאת אומרת?",הוא שאל מבולבל.
"אתה לא יודע עליי כלום".
"גם את לא יודעת עליי כלום",הוא ציין.
"אני יודעת יותר משאתה יודע עליי זה בטוח".
"טוב. בוא נשמע. מה את יודעת עליי?".
חשבתי על זה שנייה.
הסתכלתי עליו.
הוא נראה כל כך רגוע ושלו.
"אתה אוהב מים".
הוא צחק.
"כולם אוהבים מים!".
"כן אבל לא כולם שותים רק מים. בחיים לא ראיתי אותך שותה משהו אחר".
הוא חשב על זה.
"נכון. אני באמת שותה רק מים…לא כל כך שמתי לב לזה. זה מוזר?".
"לא. זה לא מוזר",חייכתי לעצמי.
כשהבטתי בו ראיתי שגם הוא מחייך…אבל הוא חייך אליי.
"מה עוד?",הוא המשיך לחקור.
"אתה אוהב ארטיק אננס. כולם לקחו דובדבן או לימון אבל אתה ישר הלכת על האננס".
"אין על אננס".
"אין לזה טעם",אמרתי בכנות.
"את בטח אוהבת דובדבן נכון?".
"כן. אבל גם לימון זה סבבה לגמרי".
שתקנו והמשכנו להתמסר.
לא יודעת כמה זמן אנחנו כבר עושים את זה.
"זהו…זה כל מה שאת יודעת עליי? אננס ומים?"
חייכתי.
"ויש לך אייפון X",הוספתי.
הוא צחק.
"נו זו לא חוכמה. הוא אמר…כולם שמים לב לזה".
"אז איזה פלאפון יש לי?",אתגרתי אותו.
"אייפון 8?",הוא ניחש.
הנדתי בראשי לשלילה.
"8 פלוס?",הוא המשיך.
"עזוב…יש לי בכלל גלקסי",צחקתי לעצמי.
"את לא אוהבת אננס ויש לך גלקסי",הוא אמר את זה כאילו יש פה משהו בעייתי,"אני לא יודע אם אני בסדר עם זה".
צחקתי בקול…לא יודעת למה אבל זה ממש הצחיק אותי.

זה הרגיש טוב.
להיות איתו,לדבר איתו,כל דבר קטן גורם לי לחייך.
מה היה קורה אם הפרח הצהוב הפשוט היה אומר לי לא לגשת?.
מה היה קורה אם הייתי מקשיבה ופשוט ממשיכה בדרכי?.
מתעלמת לגמרי מהבחור הזה שגורם לי להרגיש בעננים.
זאת הייתה פחדנות.
לשים את הגורל שלי בידיים של פרח.
אני פחדתי לעשות צעד.
פחדתי שהוא יפגע בי.
שהוא יסתכל עליי מוזר וידחה אותי בזלזול.
הוא נראה כמו הטיפוס שיעשה דבר כזה.
אבל הוא לא.
אני מניחה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה.
מה תהיה התוצאה של המעשים שלנו.

הפסדתי.
הכדור נפל לי כשהוא שאל אותי,"את תמיד מסתובבת בפיג'מה?"
"יש!! לוזרית!!",הוא צעק והוציא לי לשון.
"זה לא פיג'מה זה בגדים של בית!!",התעצבנתי.
"מה ההבדל?",הוא שאל בחיוך.
לא ידעתי מה לענות.
"עזוב. ניצחת. מרוצה?".
"גמדה. קודם כל אני תמיד מנצח. וכן…אני מרוצה.".
הוא הסתכל לתוך עיניי.
הוא התקרב אליי ופתאום הבנתי עד כמה הוא גבוה.
הוא פיזר את שיערי.
"חמודה קטנה",הוא אמר כמו ילד.
"היי!",צעקתי ותפסתי במפרק ידו ואחזתי בה גבוה מעל ראשי.
"עשית משהו בשיער?",הוא שאל מבולבל,"הוא נראה שונה".
עזבתי את ידו והתרחקתי ממנו.
"עשיתי מחליק י'חתיכת-",הוא קטע אותי.
"אהה",הוא היה מופתע,"בגלל זה את ניראת שונה!. חשבתי שזה בגלל הפיג'מה!".
גלגלתי את עיניי ביאוש.
אמרתי לו כבר קודם…זה בגדים של בית!!.


תגיות: , ,

mysecretheart
רציתי להוסיף:
עדיין לא סיימתי את הסיפור "הבחירה של הלב"...זה לוקח לי קצת זמן כי אני צריכה לקרוא את כל מה שכבר כתבתי ואת כל העובדות ואת האופי של הדמויות. תאמינו או לא...אני לא לגמרי בקיאה במה שאני כותבת וכדי שאני אוכל לסיים אותו אני צריכה קודם לקרוא את הכל שוב ורק אז להמשיך ולכתוב עוד פרק. מקווה שאהבתם את הסיפור הקצר הזה! 💛 אשמח אם תדרגו כדי שאני אדע מה אתם חושבים עליו.
פרח צהוב קטן 💛
דרוג הסיפור 1 | 2 מדרגים
Facebook Twitter Google Email

תגובות (0)


הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
עליך להתחבר בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
הכרטיס- מערכון אבסורד 0
מחבר:
תאריך: 20/06/2018
ז'אנר: סיפורים מוזרים
שורשים 0
מחבר:
תאריך: 20/06/2018
ז'אנר: סיפורי חיים
סיפור 18+ 0
מחבר:
תאריך: 20/06/2018
ז'אנר: סיפורים לפני השינה
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!