שונאת

אני שונאת,
שונאת לומר את זה.
שונאת ללחוש את זה.
שונאת לחשוב על זה.
שונאת,
שונאת לדבר על זה.
כי,
זה משהו שאמור לכאוב.
ואכן,
זה כואב.
כאב איטי,
כאילו מסרב לעבור.
ואני שונאת,
שונאת עדיין,
להרגיש את זה.
כי כביכול,
זה כבר אמור להיעלם.
כי,
כבר עבר מספיק זמן,
יותר מדי זמן.
הרבה זמן.
ו,
זה כבר אמור לחלוף,
לעבור.
אני אמורה להתקדם הלאה,
להמשיך בחיי.
אך,
לא.
אני מרגישה תקועה.
בגללך.
כי מה שאמור לכאוב ולחלוף,
כואב, ולא חולף.
אצלי,
אני לא יודעת מה איתך.
אך אצלי,
זה כך.
כואב,
עדיין.
לא חולף.
כאילו זה היה ממש אתמול.
כאילו המילים,
עדיין מתנדנדות להם בנדנדה השכונתית.
לא קופצות.
ממשיכות להתנדנד.
כאילו מתעקשות להכאיב.
יותר.
וגם אותן,
אני שונאת.
את המילים.
אלה שפגעו,
בי.
אלה שהכאיבו,
לי.
אלה שגרמו לי להבין שאתה,
לא שלי.
ואני מתאמצת,
לא לבכות.
משתדלת,
לשכוח.
מנסה,
לברוח.
מהמחשבות האסורות,
עלייך.
אבל זה לא הולך לי,
כאילו עושה דווקא,
להכשיל,
לסבך,
לטמטם עוד יותר,
את ראשי.
ואני מוצאת את עצמי,
שוב פעם,
חושבת,
עלייך.

ואני שונאת,
שונאת לומר את זה.
שונאת ללחוש את זה.
שונאת לחשוב על זה.
שונאת,
שונאת לדבר על זה.
כי,
זה משהו שאמור לכאוב.
ואכן,
זה כואב.
כי בסופו של יום,
שוב דבר מכל זה מסתבר לי,
לא אמיתי.
אוויר.
כלום.
כי זה היה.
היה ונגמר.
ומה שהיה,
ונגמר,
לא ניתן להחזיר.