הנשיקה האחרונה

THE LAST KISS

אני חושבת, שמכול הדברים הטובים בעולם
שוב אני בוחרת ברוע.
אני חושבת, שאולי לחשוב
לפעמיים אני לא אוהבת.
אני חושבת שאולי זה אתה, אולי זה אתה שגורר אותי יחד איתך לתהום,
אולי זה אתה שמניע אותי לבחור ברוע ולא בטוב.
אני חושבת, הרבה... ולפעמיים קצת שאולי עוד כל זה לטובה
אולי מתחת לכל הרוע הזה מסתתר הטוב, אולי יום יבוא וחלומותינו יתממשו.

אבל אז, כאילו מחקו את זיכרוני, המחשבות האלה מתפוגגות, אני כבר לא יודעת על מה לחשוב.
זה נדמה כאילו אתה כאן, כאילו תמיד הייתה כאן, עומד ומתבונן בי, כאילו בוחן אותי, כאילו מנסה לקרוא את מחשבותיי.
אני רצה, לחבק אותך אך גם אתה, כאילו אתה רק פרי דימיוני, מתפוגג.

מחפשת במחשבותיי, אותך.
הכול כל כך מבולבל, וקשה לי, קשה לי לזכור אותך.
אולי זה הימים שחלפו, אולי זה השנים, אולי זה הגיל, ואולי זו פשוט המחלה הזו, אלצהיימר.
אולי, כל כך הרבה אולי ומכול האולי האלה אנני יודעת מהו האולי הנכון.

עכשיו, כשעברו להם כמעט שבע דקות, אני מצליחה להיזכר, המחשבות כאילו עושות לעצמן סדר, חוזרות למקומן הנכון.
אני נזכרת, עכשיו. בנשיקה אחת קטנה זכה ותמימה, נשיקה שנמשכה נצח אבל תמיד הייתה אומר; גם לנצח יש סוף...

הכול היה כל כך יפה, אני זוכרת, השמש האירה עלינו, היינו במעין שדה, מרוחקים מכולם.
מוזיקה, כזאת שנעים להאזין לה, שקטה, התנגנה ברקע.
עמדנו שנינו במרחק של שלושה סנטימטרים בדיוק אחד מהשני.
התקרבת אליי בצעדים קטנים ואמרת:
"אני אוהב אותך..." תוך כדי הליכה.
התקרבתי אלייך גם, בצעדים קטנים ואמרתי:
"גם אני אוהבת אותך..." תוך כדי הליכה.
עכשיו, היינו צמודים אחד לשני, יכולתי להרגיש את חום גופך, וליבי רק פעם בחוזקה.
לפני שהספקתי לומר מילה, התקרבת אליי וזה קרה, נישקת אותי, נשיקה ארוכה...

הנשיקה האחרונה, חשבתי בלב ודמעות זולגות מעניי.
"אל תבכי." אמרת, ומנגב את דמעותיי.
"אבל..."
"אני יודע, אבל בואי נחיה את הרגע, הרגע הזה ששנינו ביחד, לא ניתנים להפרדה.
נחיה, עד שהנשיקה הזאת תיגמר..."

הנשיקה האחרונה, שלי ושלך, של שנינו, אותה נשיקה קסומה, היא הזיכרון היחיד שלי ממך אהובי...
...

THE LAST KISS