חץ היישר אל תוך ליבי - פרק 1

ניו דיס-פייס זו העיירה שבה אני חיי, עיירה רגילה.
אנשים רגילים, בתים רגילים, חיות רגילות, חיים רגילים, אמא רגילה, אבא רגיל, אחות גדולה רגילה...
הבעיה היא העבודה של אבא שלי, אני לא מסוגל לקבל את העבודה שלו.
אני מתכוון, בטח אביכם רופא, מורה, עורך דין, מהנדס או עובד שכיר כלשהו, אבל אבא שלי לא.
הוא חוקר, אבל לא דברים מגניבים כמו חיות קדומות ודינוזאורים, אלא טורפים.
המחקר העכשווי שלו הוא בנוגע ללהקת אריות, ובגלל זה הוא מסתובב ביערות וג'ונגלים.
אני דואג לו, לפעמים הוא נעדר למשך שבועות מן הבית, ואני מתגעגע.
לפני יומיים אבא שב מן המחקר הקודם שלו, על כרישים, והיום, בערב, החלטתי לומר לאבא את מה שאני מרגיש.
"אבא, אני שונא את העבודה שלך." אמרתי לו ישירות.
"אתה לא יודע על מה אתה מדבר, די." אמר אבא והתיישב על הספה הלבנה שמולי.
"אני יודע ועוד איך," אמרתי, "למה אתה לא רוצה לעבוד בעבודה רגילה? מה רע בלהיות עורך דין?" המשכתי מתעצב.
אבא חשב מעט, לאחר מכן הביט בי ואמר: "זה לא כמו שאתה חושב שזה.".
"זה כן, ואני לא רוצה שתלך למחקר על האריות." אמרתי קם ממקומי, "יש לי את האפשרות להתבונן בחיות המדהימות האלה מקרוב, ולבקר במקומות שאיש לא העז לבקר, צריך להיות שם מכדי להבין..." ניסה להסביר אבי, אך לשווא.
"ומה אם תפגע? מה אז?!" אמרתי כועס, לא רציתי לשמוע את תשובתו, פשוט רצתי אל חדרי, נושך את שפתיי בכעס.
סגרתי את דלת חדרי, שכבתי על המיטה, כאשר הכרית מונחת על פניי.
אבא נכנס אל חדרי, ישב על המיטה, "רוצה שאקח אותך איתי?" שאל.
"לא." עניתי מבלי להסס.
"אני אקח אותך איתי." אמר אבא.
"עכשיו אתה מסכן גם אותי?" אמרתי מסיר את הכרית מפניי.
"לא, אני לא אתן לך להתקרב, רק להיות בעמדת התצפית, תן לזה הזדמנות..." אמר אבי וסידר את צווארון חולצתו.
בסופו של דבר הסכמתי להצטרף, אך לא 'בלב שלם'.
הגיע היום, היינו רחוקים מהבית, לא היינו לבד, יחד איתנו יצאה קבוצה של אנשים.
על אחד העצים הגבוהים היה מעין בית-עץ שהם כינו "עמדת תצפית" אך כולם יצאו אל תוך היער והייתי שם לבד.
היה ממש משעמם, אז באיזשהו שלב החלטתי לרדת, ולהיכנס אל תוך היער.
לא רציתי להתרחק יותר מידיי, אבל על כל מקרה פיזרתי אחרי שובל של אבנים.
הגעתי אל קרחת יער קטנה, מסביב הכל עצים ושיחים גבוהים.
הבטתי סביב, וכשראיתי שהשטח פנוי, נרגעתי.
לקחתי ענף וציירתי בחול, עד שלפתע שמעתי תזוזות של שיחים.
"מי שם?" שאלתי.
איש לא ענה, החוורתי וקמתי, לאחר מכן צעדתי מספר צעדים לאחור, מלא בחששות.
ידעתי שמישהו מביט בי, בחנתי בעיניי את הסביבה, אבל לא זיהיתי שום יצור חיי מלבד הצמחים.
הייתי ממש מפוחד, רעדתי, "מה זה?..." שאלתי את עצמי שוב ושוב.
אחרי כמה דקות של תהייה, נזרק חץ לעברי, קלטתי אותו והתכופפתי בזמן.
החץ גרם לי להיות בטוח שמי שמביט בי הוא בן אדם.
"מי אתה ומה אתה רוצה?" שאלתי.
אז, מבין השיחים והסבכים נערה שניראה לי שהיא בת גילי (15) התקרבה אליי כאשר בידה הימנית קשת, ובשמאלית מעט חיצים. היה לה שיער שחור וחלק, אך עיניים כחולות כים, והיא הייתה מעט כהה (לא הרבה), לפי בגדיה הבנתי שהיא אינדיאנית.