סיפור אהבה בלתי צפוי-פרק 7

במשך השעתיים הקרובות,ישבתי בחדרי.במיטה שלי.מחשבות רבות רצו לי בראש עכשיו.
מגעו הנעים של דניאל נחרט בזכרוני.חשבתי עליו,עליי.דמעות זלגו מעייניי.הסתגרתי בחדר,ולא יצאתי ממנו מזה זמן רב.כשבסלון,ישב דניאל..צופה בטלויזיה.מזפזפ בשלט.מידי פעם נאנח מין אנחה כזו של ייאוש.לא יכולתי להבדיל,אם הוא פגוע,או סתם מהורהר.אייך שלא יהיה,הוא במלחמות קשות עם עצמו כרגע.
כשכאבי לב,מייסרים אותו.החברה שלו,לחצה עליו להפגש איתה,על אף שהוא,איינו מעוניין.הוא בדרך המהירה ביותר אל הייאוש.כעבור שעתיים של מחשבות עמוקות ומעיקות,ישבנו שוב במרפסת,על הנדנדה.
"אני לא יכולה יותר,דניאל.."קראתי בדמעות,"זה קורע אותי לגזרים."
"מה קרה?"הוא נבהל..מביט בי.מלטף את פניי בעדינות.
"כל האהבה הזו..שאתה מרעיף עליי.אני לא ראויה לזה."אמרתי,בוכה.
"למה את אומרת את זה ?"שאל,מעט לחוץ..
"אני לא יכולה לאהוב אותך! אתה לא קולט את זה??"קראתי.
" זה לא משנה לי.."אמר,לוחש..מסדר את שיערי.."זה בסדר.."
"לא!"קראתי..,"זה לא בסדר.."
"מאיה..אי אפשר לומר ללב את מי לאהוב.הוא בוחר לבד.וכרגע,אני אוהב אותך.אלוהים,אני כל כך אוהב אותך שזה כבר, לא משנה לי.את יודעת בעצמך שאני מוכן לעשות הכל למענך.אני מוכן למות למענך,מאיה.כן,זה קצת כואב שאתה לא מקבל אהבה בחזרה,אבל,כשאתה באמת אוהב מישהו..זה כבר,לא ממש משנה."אמר כשהוא מביט בי בעיניים בורקות.
"אתה לא פגוע ממני?"שאלתי..
"מה פיתאום?"אמר,נאנח..
"אז למה אתה עצוב?"שאלתי.
"הלב שלי נשבר בקירבי, מאיה.אבל,לא בגלל שאת לא רוצה באהבתי,אלא בגלל שאת פגועה ,בגללי.אני לא רוצה שתרגישי ככה.זה מכאיב לי.כואב לי לראות אותך ככה.באמת,זה הורג אותי.זה כואב."אמר,כשגם מעינייו,זולגות דמעות.שברתי לו את הלב.מסכן שלי.
ברגע שלאחר מיכן פרס את זרועותיו,ככנפיו של מלאך וחיבק אותי,חזק.החיבוק החם שלו..הרגיע אותי מעט.חשתי בכל נשימה שלו,בדופק המהיר שלו.המלאך הזה,שמר עליי
כרגע,מכל פגע.כשאני מתכחשת לעובדה,שאוליי גם אני מתחילה להתאהב בו.העובדה,שהוא מוכן אפילו לסכן את חייו למעני,כל כך נגעה לליבי. במאותו רגע,ידעתי בוודאות.מה שהוא חש כלפיי,הוא באמת,אהבה.זוהי,אהבה אמיתית.לדעת,להקריב הכל למען מושא אהבתך כי לאהוב באמת זה לא להיות אנוכי וללכת עד הסוף אם צריך.לדעת לוותר.ודניאל,ייתן לי גם את חייו אם יצטרך.איין אדם מושלם.לא קיים דבר שכזה,אבל עם כל המגרעות האנושיות,לרגש מקום חשוב מאוד.אף אדם,לא עשה למעני,דברים כפי שהוא עשה.והחלום הכי רחוק שלו הוא שגם אני אומר לו שאני אוהבת אותו.
"נירגעת?"שאל,עדיין מלטף אותי.
"קצת.."אמרתי לו נאנחת.
"את החיים שלי,מאיה."אמר מביט אל תוך עייני בעייניו היפות.רק עכשיו נוכחתי עד כמה יפות הן.כשהבטתי עמוק לתוכן,יכולתי להשבע שאני מביטה אל תוך הנפש שלו.הן אמרו לי הכל.העיינים שלו.ראיתי את הכאב שלו.נשכתי את שפתיי,מחבקת אותו.
ניגבתי את הדמעות..נרדמת על החזה שלו.חשה עדיין בליטופים העדינים והנעימים שלו,על פניי.
"לילה טוב,מתוקה שלי.".אמר,נושק לראשי..