עניין של חיים- פרק 5

מחבר:
תאריך: 12/08/2017
154 צפיות
ז'אנר: סיפורי אהבה
0 תגובות
זמן קריאה משוער: 8 דקות

פרק 5- כל ההתחלות קשות
•חן•
״וואו!״ הבחור לבוש השחורים פער את פיו. ״יש כאן המון חומר.״ אמר כאשר העיף מבט בשק הלבן הטמון בתוך תיקי.
״אמרתי לך שיש כאן חומר שלא מבייש אף סוחר סמים.״ חיוך ממזרי התפרס על שפתיי. האדון בחליפה השחורה הנהנן בראשו להסכמה. ״נו,״ סגרתי את התיק. ״אז כמה האדון מוכן לשלם?״ שאלתי בישירות אשר הייתה אופיינית לי.
״ישר ולעניין הא?״ גיחוך קל נפלט מפיו וגרם לי לעקם את פרצופי ברוגז. האדון לבוש השחורים הבחין בהבעת פניי הזעופה. ״לגבי התשלום,״ כחכך בגרונו. ״אני מוכן לתת עשרת אלפים.״
״אל תעליב אותי,״ גחכתי. ״עשרים!״ קבעתי.
״חמש עשרה, ואם המכירה תהיה מוצלחת אז במכירה הבאה אשלם עשרים,״ הציע.
הוצאתי את שק התרופות הלבן מתוך התיק, והעפתי מבט אחרון בתרופות שהיו בתוך השק. ׳את עדיין יכולה להתחרט!׳ האיץ בי הקול שבראשי.
אני באמת עדיין עוד יכולה להתחרט? שאלתי את עצמי
ואם אתחרט איך אצליח לגייס סכום כל כך גדול של כסף בזמן כל כך מועט?
״מה קרה? מישהי פה חטפה רגליים קרות?״ אדון לבוש השחורים קטע את מחשבותיי.
זה הדבר הנכון! ניסיתי לשכנע את עצמי.
זה מה שיכול להציל את המשפחה שלי מלגור ברחוב!
בלעתי את רוקי וכחכתי בגרוני. ״סגרנו,״ השבתי בבטחון.
״נחמד לעשות איתך עסקים, גברת כספי.״ הבחור בחליפה השחורה לחץ את ידי כשחיוך קטן ומרוצה מבצבץ מפיו.

•אמור•
התייצבתי מול הראי אשר היה תלוי בחדרי. העברתי את ידי על הדרגות המונחות על כתפיי כשחיוך רחב פרוס על שפתיי.
זה באמת קורה! היום זה מתחיל!

עמדתי בפתח התחנה, מביטה באנשי הצוות מסביבי מתרוצצים ללא הרף ממקום למקום. ״אפשר לעזור?״ לפתע נשמע קול גברי מאחוריי.
״אממ.. מה?״ שאלתי בבהלה והבטתי אחרונית. מולי ניצב בחור דיי נאה, גבוה ושרירי בעל עיניי בהירות ושיער קצוץ, לבוש במדי פראמדיק.
״טוב… מישהי כאן נראית אבודה.״ אמר בגיחוך.
״אתה עובד פה?״ שאלתי ברטוריות.
״אממ.. חדשה הא?״ חיוך ממזרי נפרס על פניו וגרם לי למבוכה. ״אליאור מור,״ השליך את ידו לעברי. ״והגברת?״
״אמור, אמור וייס.״ לחצתי את ידו.
״ומה תפקידך בכוח?״ שאל כאשר זוג עיניו סורקות את גופי מכף רגל ועד ראש.
״פראמדיקית!״ אמרתי בגאווה והצבעתי על הפס הכתום בצידי שרוולי ועל הדרגות המונחות על כתפי.
״אין מצב!״ מלמל ופער את פיו בתדהמה.
״הגיע הזמן שמישהי תחזיר לנשים את הכבוד הראוי להן!״ קבעתי.
אליאור נענע בראשו וגלגל את עיניו בזלזול. ״תסתכלי מסביבך,״ פרס את ידיו לצדדים. ״אין כאן אפילו פראמדיקית אחת!״ אמר את המובן מאליו. ״ויודעת למה? כי כולן ברחו אחרי חודש.״
״אז מעכשיו זה נגמר!״ הנפתי בידי בביטול. ״כי אני כאן, ואני כאן כדי להישאר!״ קבעתי.
״אוקיי…״ משך בכתפיו באדישות. ״נחיה ונראה״ אמר בנימה מזלזלת.
״נחיה ונראה!״ השבתי בבטחון.
״טוב… בכל מקרה שיהיה בהצלחה ילדה, ואת תזדקקי לזה.״ גיחך וחלף על פניי.
אני מקווה ששאר האנשים בתחנה הזאת הרבה יותר נחמדים מהפראמדיק המתנשא הזה.
אנחת ייאוש נפלטה מפי ונזרקתי על הספה מאחוריי בקלילות.

״אמור וייס?״ לפתע שמעתי מישהו קורא בשמי. התרוממתי ממקומי במהירות. מולי ניצב גבר בשנות הארבעים לחייו לבוש במדי פראמדיק ודרגות מנהלה ניצבו על כתפו.
״זאת אני.״ חייכתי לעברו חיוך ביישני.
״סופסוף!״ הוא הביט בי בחיוך. ״נעים מאוד, דורון.״ הוא הושיט לעברי את ידו. ״הפראמדיק האחראי תחנה ועכשיו גם הבוס שלך.״
״הו! אז אתה דורון.״ אנחת הקלה נפלטה מפי. ״שמעתי עליך הרבה.״
״מקווה שרק טוב,״ אמר בגיחוך.
״טוב מאוד אפילו.״ השבתי כשצחקוק קל נפלט מפי.
״ידעתי שאחבב אותך,״ אמר בחיוך. ״מקווה שבאת עם פול אנרגיות ומוטיבציה, כי את הולכת להזיע והרבה, בכל זאת להיות הפראמדיקית היחידה בתחנה דורש ממך המון השקעה.״ אמר.
״אני מבטיחה לתת את כל כולי ולבצע את התפקיד שלי בצורה הטובה ביותר!״ קבעתי. דורון היה נראה מרוצה מתגובתי.
״טוב אם זה ככה, אז אני מקווה שאת לא פוחדת מעבודה קשה, כי יש עבודה והרבה.״
״קטן עליי,״ משכתי בכתפי בקלילות. ״אחרי השנה האחרונה שהיתה כל כך קשה ומפרכת שום דבר לא יכול להפחיד אותי, גם לא לעבוד קשה עד השעות הקטנות של הלילה!״ אמרתי בבטחון.
״מעולה! אז מה את אומרת? שניגש לעבודה?״ שאל. הנהנתי בראשי לחיוב. ״אחריי בבקשה,״
דורון החל להוביל אותי ברחבי התחנה, וואו… רק עכשיו שמתי לב עד כמה התחנה כה גדולה. מפסיעה לפסיעה הלב שלי החל להלום יותר ויותר בחוזקה.
זה באמת מתחיל! אני כבר מתה להכיר את הצוות שלי להיום.
אך מצעד לצעד אני קולטת אותנו הולכים ומתרחקים מרחבת האמבולנסים.
טוב, אולי יש יציאה נוספת מהצד השני. ניסיתי להרגיע את עצמי.
לפתע את קולטת את דורון נעצר בפני דלת חומה. על הדלת היה שלט ׳הכניסה לצוות טיפול נמרץ בלבד׳
העפתי מבט בדורון. ״תכירי את המשרד שלך לזמן הקרוב.״ אמר בחיוך.
רגע מה? מה קורה פה?
מה משרד?
איפה הניידות טיפול נמרץ שהבטיחו לי?
ואיך לעזאזל אני אמורה להציל חיים מהחדר העלוב והמאובק הזה?
״לא הבנתי,״ אמרתי מבולבלת. ״מה לעזאזל אני אמורה לעשות פה?״
״את לא מצפה ממני להעלות אותך אל האמבולנסים בשלב מוקדם כל כך נכון?״ שאל בנימה מזלזלת. ״כחלק מתפקידך פה בתחנה שלנו עלייך לטפל במספר טפסים.״ הסביר והצביע על ערימת הטפסים הענקית המפוזרת ברחבי המשרד. ״רק כאשר ערימת הטפסים תיעלם כאילו לא הייתה תוכלי לעלות על האמבולנסים.״
באותו רגע הרגשתי כאילו השמיים נפלו עליי.
לא מספיק כל השמה הארורה שעברתי עכשיו אני אמורה ״לטפל״ בערימת טפסים לא קטנה בכלל ועוד בתוך במשרד הקטן והכה מאובק הזה?
זה ייקח לי נצח!
״הייתי ברור, גברת וייס?״
״ברור,״ הנהנתי בראשי בלית ברירה.
הו לא!
זה הולך להיות סיוט.
אוף, למה תמיד התחלות חייבות להיות כאלה קשות?


עניין של חיים- פרק 5
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים
Facebook Twitter Google Email

תגובות (0)


הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
עליך להתחבר בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
שמרטפית 3 0
מחבר:
תאריך: 17/12/2017
ז'אנר: סיפורי אהבה
כבר לא 0
מחבר:
תאריך: 16/12/2017
ז'אנר: סיפורים קצרים
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!