תרפא אותי, פרופסור -פרק 1-

ג'יין נאנח כשפתח את החדר האקוסטי שבתוך האיזור האקוסטי גם כן של הבר שלו, הוא הרים את הפוני הבלונדיני שלו מעלה בייאוש, רואה את שון ישן בצורת עובר, סגור בתוך עצמו, בזמן שגבר זר מחבק אותו, מנהל הבר גלגל את עיניו, מיואש.
כמו תמיד, עד מישהו חד פעמי ששון זיין.
–
"לקום!" ג'יין אמר כשנכנס לחדר, מוחא כפיים וגורם לשני הגברים העירומים להתחפר בתוך עצמם, ממלמלים משהו לא ברור.
"שון תקום, יש לך שיעור ללכת אליו" ג'יין התיישב על המיטה, מלטף את זרועו של הגבר הצעיר ממנו.
–
"לעזאזל" שון מלמל, שונא את העובדה שהוא צריך ללכת למקום המזדיין הזה רק כי האבא המזורגג שלו מאיים עליו.

"קדימה יפיופי, אתה לא רוצה שאבא שלך יסגור את המקום, נכון?" ג'יין אמר בחיוך, יודע ששון לא יאפשר דבר כזה, חיוכו עלה מעלה יותר כששון התרומם, שיערו השחור מבולגן ועיניו עוד עצומות, "שונא את היפני הזקן הזה" הוא לחש בעייפות, פותח את עיניו השחורות באיטיות.
הוא הסתכל על ג'יין שחייך אליו כמו הורה מאושר, "מה?" הוא שאל את המבוגר ממנו, רוצה לדעת מה פשר החיוך, "סתם, אתה פשוט יפה" ג'יין מלמל והאחר גיחך, חושף מעט את גומותיו, "שפול לא ישמע אותך" שון אמר והאחר גיחך גם כן, "הוא יודע שאני אוהב אותך מלא" הוא אמר בקטע אבהי, מסדר מעט את שיערו של האחר.
–
"תעיר אותו" שון אמר לאחר, מסתכל על הגבר שישן עוד במיטה לפני שהלך להתרחץ.
"היי!" ג'יין אמר, בועט בזר עם רגלו, "מממממ?" הגבר מלמל בכעס, פותח את עיניו ורואה את מנהל הבר, "תקום ותלך" הבלונדיני אמר בנוקשות והאחר נאנח והתרומם, מתלבש לפני שהביט באחר ברוגז, יודע שזה תמיד ככה בכל פעם שהוא שוכב עם שון.
הוא מלמל משהו לא ברור לפני שיצא מהחדר, נכנס לבר ויוצא ממנו.
–
הבלונדיני הסתכל על המיטה, "הילד הזה" הוא מלמל, מחליט להחליף את המצעים, דואג לשון.
—
"אני אחזור" שון אמר בחיוך, גומותיו הופכות לבורות עמוקים על לחייו הלבנות, ג'יין הנהן, נושק ללחיו של האחר שגם כן ניקר את הלחי שלו לפני ששון שם קסדה ועלה על אופנוע שלו.
"תהיה זהיר!" ג'יין קרא כששון התחיל להתרחק, והאחר הרים את ידו, מנופף לו, "תחזיר את היד!" הוא צרח בדאגה ושון ציחקק והתחזיר אותה למקום, עוד יום מתחיל.
—
הוא עצם את עיניו, מוציא סיגריה מכיסו ומדליק אותה לפני שנכנס בשיערי האוניברסיטה, מרגיע את עצמו.
הוא פתח את התיק, בודק שכל הכדורים שהוא צריך נמצאים, ממשיך לעשן ולהישען על הגדר, עוצם את עיניו.
–
"שון~" קול של בחורה קופצנית נשמע והוא נאנח, שוב זאתי.
"כן…אממ, תזכירי לי?" הוא אמר כשפתח את עיניו, "לולה, אבל אתה יכול לקרוא לי לו" היא אמרה וחיבקה את זרועו, מביטה בפניו מעלה, היא ציחקק בזלזול, מעיף את ידה ממנו, "את מודעת לזה שאני מעדיף תחת וזין, כן?" הוא אמר בכנות והיא ציחקקה בביישנות, "אני יודעת, אבל אתה חמוד" היא מלמלה, משחקת באצבעותיה, "אתה לא רוצה לנסות את זה איתי?" היא שאלה, מלטפת את זרועו ופה הוא באמת התעצבן.
הוא זרק את הסיגריה, לא מתאמץ לכבות אותה לפני אחז בידה, מסובב אותה ומדביק אותה לגדר.

שון התקרב אליה באיום, שפתיו קרובות לשפתייה, הוא חייך בבוז, מביט בה עם עיניו השחורות בגועל.

"זונה" הוא מלמל והיא נשפה בהלם, מאוכזבת מתגובתו ומנסה לנער את ידו ממנה, אבל הוא אחז בה, משיך להיות קרוב אליה.

"אם תמשיכי להתקרב אליי, אני מבטיח לך שאני אדפוק את התחת הקטן והלא מושך שלך כל כך חזק עד שתדממי ותאבדי את ההכרה, הבנת?" הוא אמר בשיניים נעולות והיא בלעה את רוקה, "בסדר בסדר, הבנתי" היא אמרה בשקט, מלטפת את ידיה אחרי שעזב אותה.

"תלכי" הוא מלמל שוב, נאנח לעצמו שהסתכל על הסיגרייה שעל הריצפה, הוא דרך על ראש הסיגרייה בכעס לפני שנכנס בשערי באוניברסיטה, מסתכל בחיוך מאיים על השומר שעמד שם וכנראה ראה את מה שהתרחש, "יום טוב" הוא מלמל למאבטח שכחכח בגרונו בעצבנות, הוא לא יעשה לו שום דבר גם ככה.
–
הוא נכנס פנימה, מתהלך במסדרון ורואה שהשיעור כבר התחיל, לא בא לו להיכנס.
הוא הרים גבה, מתלבט מה לעשות, לבסוף הוא ויתר על להשתעמם והלך לגג, עולה במדרגות עד למעלה ופותח את דלת המתכת הלבנה.
–
"אחחח" הוא אמר בחיוך, מותח את ידיו מעלה בזמן שצעד פנימה יותר לתוך הגג, גומותיו מסכימות עם השמחה שלו.

הוא הסתכל ימינה, רואה את הספה הריקה שמונחת מתחת לפרגולה, שם כל ה'מופרעים' למיניהם מעברים את זמנם, הוא חייך לעצמו, מרוצה שאין אף אחד לפני שהלך ונשכב עליה, תיקו על ביטנו.
 
מדליק עוד סיגריה.
–
הוא הוציא את הטלפון שלו, מחבר את האוזניות ושם מנגינת פסנתר לפני שהניח את נגני הקול באוזניו, עוצם את עיניו ונכנס לעולם קטן, מעשן בשקט את הניקוטין, מכניס את הטעם המריר לגופו עד שסיים את הסיגריה וזרק אותה רחוק ממנו.
הוא פתח את תיקו והוציא את כדורי השינה שלו, לעזאזל עם הכל, הוא רוצה לישון.
מנגינת הפסנתר נעצרה לרגע כשצלצול הטלפון שלו נשמע, מונע ממנו להכניס את הכדור לפיו.

שון הוציא את האוזניות וניתק אותם מהטלפון, מחייך לעצמו לפני שענה.
–
"פול מה נשמע?" הוא אמר בטון רגיל, שמח שהוא מתקשר אליו, "אתה באוניברסיטה?" הוא שאל ושון נאנח כשהבין את פשר השיחה, עוד פעם הזקן הזה מבקש מפול להתקשר אליו.

"תגיד לזקן המזדיין הזה שאני באוניברסיטה" החצי יפני ירק בבוז, מחייך ברשעות כששמע את אביו מכחכח בגרונו ברקע, הוא הבין שפול שם אותו על רמקול.
"שון תשלוט על הפה שלך" פול אמר בכעס והאחר נאנח, לא יכול להתנגד לו.

"כן, אני באוניברסיטה עכשיו" הוא אמר בטבעיות, "מספיק טוב לך אדון הירו הנכבד?" הוא קרא בשמו של אביו בזלזול טהור.

"שון!" האבא צעק אחרי שלקח את הטלפון קרוב אליו, "אל תקרא לי בשום שלי!" שון צעק גם כן, לא מסוגל לשמוע את שמו יוצא מפיו של האיש הזה.

הירו נאנח ועצם את עיניו, שותה במהירות מים לפני שהתחיל לדבר, "קיבלתי שיחה מהמנהל שלא נכנסת לשיעור, אם אתה לא רוצה שאסגור את הבר ואעיף אותך לרחוב מבלי שום פרוטה, כדאי שתכנס לשיעור, חסר תועלת שכמותך" המבוגר אמר בכעס לטלפון, גורם לשון לנגוס בשפתו התחתונה בכעס, "אני אכנס" הצעיר אמר בכעס, מנתק את הפלאפון בפניו של אביו.
–
"לעזאזל" הוא נשף בחוזקה, מחזיר את הכדור לקופסה ומכניס אותה לתיקו לפני שהתרומם מהספה, מקלל את אביו כשירד למטה, הולך לכיתה שלו.
–
הוא פתח את דלת הכיתה, ידיו בכיסיו לפני שנעצר, מסתכל על הבן אדם הלא מוכר שעמד בראש השיעור, גם הוא הביט בו.
שון כיווץ את גבותיו לפני שהביט על הכיתה, הוא לא באמת יודע אם הם הכיתה שלו או לא, אחרי הכל לא היה לו באמת את הזין להיר אותם

אבל אז הוא פגש את עיניו הטובות של מיר, הוא שנא את המבט הזה שהוא נותן לו תמיד, רוצה שיפסיק להביט עליו בכזאת חמימות וכאב, למעשה שיפסיק להביט עליו בכלל.
הוא נאנח לפני שהחזיר את מבטו לאיש הזר, הוא עדיין לא היה בטוח, אחרי הכל יש לו פרופסור אחר, כזה עם משקפיים ושיער אפור, זה כל מה שהוא זכר ממנו, ולזה שהוא מביט בו עכשיו אין משקפיים והשיער שלו חום.
'הוא צבע את השיער?' שון חשב לעצמו, 'הוא היה זקן יותר, טוב זה בטח כי הוא שינה את המראה שלו' הוא המשיך לחשוב לפני שהרים את גבותיו והתהלך לתוך הכיתה.
"אתה קצת מאחר" קול נשמע מאחור והוא הרים גבה, מי מאז לפנות אליו? אפילו התלמידים הביטו בזעזוע קדימה ולאחר מכן על שון שהסתובב, מביט על הגבר.
"מה אמרת?" שון שאל את הפרופסור, לא מאמין עדיין, גורם לבעל העיניים החומות להביט עליו בשאלה, "אמרתי שאחרת" הפרופסור הצעיר אמר, "אני מבין שהצביעת שיער לא עשתה לך טוב" שון מלמל בכעס, עדיין בטוח שזה הפרופסור הקודם.
"צביעת שיער?" מייקל שאל, "זה השיער שלי ואתה קצת מתחצף" הוא המשיך, "אתה לא הפרופסור? היפני שאל, מביט עליו בסקרון.
"ה-הוא חדש, מייקל, ככה קוראים לו" אישה שישבה לצד גופו העומד מלמלה אליו בחשש והוא הוריד את עיניו והסתכל עליה, "מישהו דיבר איתך?" הוא שאל, דופק על השולחן שלה בכעס, מקפיץ אותה ואת שאר הכיתה.
–
"והוו, מה קורה פה?" הפרופסור החדר אמר, מתהלך קדימה, נעמד למול שון, "מה נראה לך שאתה עושה?" הוא שאל בכעס מביט על הגבר המלוכסן, "מה?" שחור השיער שאל בגיחוך מזועזע, הוא מדבר אליו ככה? הוא?

"אז אתה חדש?" שון שאל, מוריד את ידו מהשולחן, "אז אני צריך לחנך אותך" הוא הוסיף בחיוך משועשע, צעצוע חדש הגיע אליו.
"אני חושב שאני צריך לחנך אותך" מייקל אמר בכעס, מתקרב עוד יותר לשון המופתע, "אני לא יודע מי אתה, אבל זה לא אכפת לי, אל תעשה לי בלגאן בשיעור, אתה יכול ללכת אם אתה רוצה" חום השיער הוסיף ברוגז, מזעזע את הכיתה.
"מה אמרת?" שון חרק שיניים בכעס לפני שאחז בצווארון חולצתו של מייקל שנאנח בכבדות, "הייתי שמח אם תוריד את הידיים שלך ממך" הפרופסור אמר באיום ולשון זה לא הזיז.
–
"מה קורה פה?" קולו של מנהל האוניברסיטה נשמע ומייקל חייך בהקלה, הוא בטוח יצליח להשתלט על החצוף הזה.
"מה אתה עושה?" המנהל צעק, גורם למייקל להביט עליו בשאלה, הוא עכשיו צעק עליו? עליו ולא על שון?
–
"מ-מה?" מייקל שאל באי הבנה, "שאלתי מה אתה עושה?" המנהל אמר בכעס לפני שהסתכל על שון וחייך אליו, "אני נורא מתנצל" המבוגר אמר, מזעזע את הפרופסור, "אני ממש מתנצל" הוא המשיך והביט על שון עם מבט מתחנן.
"תטפל בו" שון אמר והמנהל הנהן במרץ לפני שהוא עזב את צווארון חולצתו של מייקל, מביט במורה בזלזול לפני שההלך להתיישב בכיסא הריק מאחור.
—
"מה זה צריך להיות?" מייקל אמר בכעס, מביט על המנהל כשהם יצאו מחוץ לכיתה, "לא הסבירו לך לפני את מי אתה הולך ללמד?" המנהל שאל, גם הוא כעס, "זה הבן של הירו פוג'יי" הוא מלמל בלחש, לא רוצה שבטעות יצליחו לשמוע את קולו במקומות לא רצויים.
"שהוא?" מייקל שאל, משלב את ידיו והמנהל הביט בו בהלם, "אתה לא יודע מי זה?" הוא שאל בהפתעה ומייקל הנהן, "לא" הוא ענה בכנות, "אני יודע שהגעת מעיירה קטנה, אבל להיות כל כך בור בנושא הזה זאת כבר הפתעה, במיוחד שאבא שלך חלק מהעולם הזה" המנהל מלמל, מביט על האחר שהביט עליו ברוגז, "אתה ביקשת ממני להגיע ללמד כאן למשך שנתיים אחרי הכל ואבא שלי לא קשור אליי יותר" מייקל אמר והמנהל נאנח, יודע עד כמה שמייקל גאון והוא לא רוצה לאבד את הכוח הזה ממנו, שלא לדבר שהוא גם בן של איש עסקים מצליח.
"לא רק שהוא אחד מאנשי העסקים הגדולים במדינה הזאת, הוא גם המכלכל העיקרי של האוניברסיטה הזאת, אז אם תרגיז את הבן שלו, הלך עלייך, עליי ועל האוניברסיטה כולה" המנהל אמר עם פחד בקולו ומייקל נאנח, "אז הוא עוד ילד מפונק שמסתתר מאחורי האבא העשיר שלו" הוא מלמל, בבוז, כמה ששון פתטי בעיניו כרגע.

"תפסיק!" המנהל אמר, חוסם את פיו של מייקל, "אל תגיד את זה, פשוט תתעלם ממנו ואל תפריע לו לא משנה מה הוא עושה" המבוגר ביקש ומייקל הזיז את ידו ממנו, "אני לא מתכוון לשתוק אם ההתנהגות שלו לא תמצא חן בעיניי, ואני לא מתכוון להתווכח על כך" הוא הוסיף והמנהל התחנן אליו עם עיניו, "אבל זה לא יפגע בך או באוניברסיטה" הוא מלמל והמנהל נאנח בהקלה.
"יש לי שיעור להעביר" חום השיער אמר לפני שהלך מהמנהל, מזלזל בשחיתות שלו.
–
הוא נכנס לשיעור, רואה איך שהתלמידים חיכו לו בשקט, הוא הסתכל לאחור וראה את שון ישן על השולחן, הזרוע שלו פרושה קדימה.
–
"להתעורר" הוא דפק על שולחנו שלו, מקפיץ את כל התלמידים העירניים, אבל שון המשיך בשלו, מחייך ברוגז כשהקול של הפרופסור הפריע לו.
"אמרתי להתעורר!" הוא צעק ורק אז שון הרים את ראשו באיטיות, מביט עליו, "אני לא יודע מה עשו איתך עד עכשיו, אבל זה שיש לך אבא עם כוח לא באמת מזיז לי" מייקל אמר, יורד מסמכותו ונוגע בנקודה רגישה של האחר בזמן שהביט על שון שהסתכל עליו בכעס נוראי, האסייתי התרומם מכיסאו, רעש החריקה צרם את אוזניהם של כולם.
"תשב" מייקל אמר ברוגע, "השיעור מתחיל" הוא הוסיף לפני שהזיז את עיניו מהאחר, מתחיל ללמד ולהתעלם מהגבר המזועזע.
שון נגס בפנים פיו בזמן שאיגרף את ידיו בחוזקה, הוא רצה לצאת, לברוח מהמקום המזורגג הזה וללכת בחזרה לבר, אבל אז עיניו שוב פגשו את עיניו של מיר שהוא כיווץ את גבותיו, הוא ילשין עליו לאבא שלו ואז זה לא יהיה טוב, הוא נשם עמוק, "תעיף את העיניים שלך ממני" הוא ירק למיר לפני שהתיישב בחזרה, חוזר להניח את ראשו על השולחן.
–
מייקל שם לב, הוא נגס בלסתותיו בחוזקה, עוצם את עיניו ונאנח כשהביט על התלמידים האחרים, מחליט להתעלם ולהמשיך בשיעור, הם לא אשמים והם צריכים ללמוד.
—-
שון היה הראשון להתרומם ולצאת מהכיתה כשהשיעור הסתיים, עוד שיעור אחד והיום הזה נגמר.
הוא חזר לגג, רואה שהספה כבר תפוסה ושאנשים יושבים עליה ומצחקקים להם, "פתטים" הוא מלמל לעצמו בשקט לפני שהלך לצד השני ועמד ליד המעקה.
הוא הדליק סיגריה והסתכל על האנשים, הם היו נראים לו כמו נמלים משועבדות, מתהלכים מצד לצד, צוחקים, רבים, מדברים בניהם, מתנשקים, פשוט חסרי דאגות.
–
הוא נשף את העשן בחדות, מתעצבן כשניזכר בפרופסור החדר, "איך קראו לו עוד פעם?" הוא שאל את עצמו, "מייקל" הוא שמע מאחור, "נכון, מיי…" הוא נעצר, מסתובב ורואה את הגבר עם השיער הורוד.

שון עצם את עיניו בזמן שנאנח בכבדות, פוקח אותן ורואה איך מיר נשען על המעקה לצידו, מביט מטה על כולם, "חסרי דאגות, אה?" הנמוך חייך, כאילו וקורא את מחשבותיו של שון.
האסייתי המשיך להתעלם, לוקח שאכטה ארוכה לפני שהעיף את העשן על פניו של האחר שעצם את עיניו, לא רוצה שיכנס לו לעין.

"שון" הוא מלמל אחרי שהסתכל עליו, "אל תעז להגיד את השם שלי" שון ממל בכעס, תופס את חולצתו של האחר ומכוון אליו את הסיגריה הדלוקה, מאיימת לשרוף את עיניו הירוקות של מיר.
"אני מצטער" הנמוך מלמל ושון הבין שהוא לא מצטער על זה, אלא על משהו אחר שהוא נורא לא אהב להיזכר בו, "ההצטערות שלך לא שווה לכלום" שחור העיניים אמר לפני שדחף את מיר אחורנית, זז ממנו.
"רגע" הגבר עם השיער הורוד אמר, אוחז ביד של שון שליקק את שפתיו ברוגז ואחז עם שתי אצבעותיו בחוזקה על הסיגריה לפני שהסתובב אליו.

"תעזוב!" היפני מלמל בשיניים נעולות, אבל מיר המשיך לאחוז בו ולהביט עליו במבט מלא רחמים, אוי איך ששון שנא את המבט הזה כל כך.
"אתה לא עוזב?" שון שאל, "תקשיב שון, בוא נדבר על זה" מיר התחנן והאחר התרגז, דוחף את מיר אחורנית שוב ושוב, "אמרתי לך לא לקרוא בשם שלי" שון אמר בכעס, נעצר כשגבו של מיר התנגש במעקה, הוא חייך ברצון כשהבין מה הוא יכול לעשות, ובאיטיות ערמומית ידו נשלחה אל צווארו של מיר, אוחזת בו ומטה את גופו לבחוץ.
"אתה מוזמן להפיל אותי" מיר מלמל, חוסר רגש בקולו, שון ציחקק, לוקח עוד שאכטה מהסיגריה ומביט באחר בעיניים מכווצות, חושב מה לעשות.
–
"היי בן אדם, תרגע" הוא שמע קול מאחוריו והוא רק הטה את ראשו הצידה, מבחין בגבר, כנראה אחד מהאנשים שהיה בספה.
"זה לא עניינך, תעוף" הוא ירק, מחזיר את מבטו למיר שרק הביט בשמיים, "תעזוב אותו" הגבר המשיך, אוחז בידו של שון.
"אמרתי שתעזוב!" שון שיחרר את אחיזתו מצווארו של מיר, מעיף את ידו משל האחר, "איי" הגבר אמר מעט בכאב כשהסיגריה של האסייתי שרפה את ידו.
שון קפא כשהביט על הכוויה שעשה לגבר שמולו ופלאשבקים מהעבר הציפו את ראשו, הוא נזכר באיך שסטיבן הדביק עליו סיגריות דולקות, שורף את גופו בזמן שהיה ספוג בשתן ודם, מתחנן אליו שיפסיק.
–
הוא קפא, מאפשר לגבר ההוא להכות בחוזקה את פניו ולהפיל אותו על הריצפה, "תפסיק!" מיר צעק, מגן על גופו של שון כשהאחר התכופף ורצה להמשיך ולהכות את האחר.

"תפסיק" הוא התחנן כשהגבר הביט עליו בשאלה, "אתה מזוכיסט" הגבר ירק לו וירוק העיניים רק הביט עליו, מרשה לאחר להסתכל עליו בזלזול.
"יש לאידיוט הזה מזל" המכה אמר לפני שהתרומם, הולך משם.
–
מיר הסתכל על שון שהתנשף במהירות, הוא מהר לקח את תיקו של האסייתי, פותח את התיק ומוציא משם את כדורי ההרגעה של שון, יודע טוב מאוד מה הסיבה להתנהגות של האחר.
הוא הרים את ראשו של היפני, מכניס כדור לפיו בזמן שהוציא מים מתיקו שלו, נותן לאחר לבלוע בדרך קלה יותר את הכדור.
–
"עזוב!" שון דחף את מיר ממנו אחרי שנרגע, מתרומם והולך משם במהירות, יורד למטה, משאיר את מיר לשבת על הריצפה ולהניח יד על פניו בעצב.
–
הוא ירד מהר במדרגות, לא מסתכל בדיוק לאן הוא הולך, שוב פעם הוא מראה את החולשה שלו למיר, שוב פעם העבר חזר אליו, שוב פעם הזיכרון האומלל שלוו הכה בו.
–
"תסתכל לאן אתה הולך" הוא שמע כשהתנגש בגוף של מישהו, רק אז הוא יצא מבועת המחשבות, הוא הרים את עיניו, מסתכל על מייקל.
"א-אתה בוכה?" הפרופסור שאל, ושון נגע בפניו, מבין שהוא בוכה ללא שליטה, הוא ניגב את עיניו וחזר להביט על מייקל בכעס לפני שהדביק את הפרופסור לקיר, זרועו על עצמות הבריח של הגדול יותר שלא התרגש באמת מהתנהגותו, "תניח לי לנפשי" שון לחש בכעס מאופק, "אתה זה שהתנגשת בי" מייקל אמר, מסתכל על התלמידים שהביטו על הסיטואציה, מרגיע אותם עם מבטו הרך והחסר דאגה.
–
"אל תתקיים מולי יותר" היפני מלמל, "מצטער אבל אני הפרופסור שלך אז תצטרך לסבול את קיומי יותר" מייקל אמר, לא מתנגד למגע המחניק של האחר.
–
"שון!" צעקה נרגזת נשמעה ושני הגברים הנלחמים הזיזו את מבטם, "פול" שון מלמל בלחש ומייקל הביט בו, רואה איך שהבעת פניו משתנה לפני ששחרר אותו, לא מביט בו אפילו לפני שרץ לגבר השרירי.
"מה אתה עושה פה?" שון שאל בחיוך, מראה לשרירי את גומותיו, "תפסיק להתנהג כמו בריון" פול אמר, מבלגן את שיערו של האחר שהמשיך לחייך, מייקל הביט על גביהם והוא לא יכל שלא להיות מופתע ששון לא העיף לגבר האחר את ידו.
–
"בוא אני אקח אותך לבר על האופנוע" בעל השיער הקצוץ אמר, גורם לשון להסתכל עליו בשאלה, "יש לי עוד שיעור" שון השיב, לא שבאמת אכפת לו, "זה בסדר, מיר סיפר לי" הוא הסביר ושון עצם את עיניו ונאנח, "לעזאזל" הוא קילל, "לא לקלל!" פול רקע ברגלו והאחר גיחך, "המלשין הזה" האסייתי מלמל, מסובב את ראשו לאחור כששמע את מיר מברך את מייקל.
הוא בא להתקדם אליהם אבל פול אחז בו, "תתעלם ממנו, הוא לא שווה את זה, אני יודע עד כמה שאתה רוצה להרוג אותו, תאמין לי שגם אני" השרירי אמר, מנסה להרגיע את עצביו של שון על מיר שהביט עליהם.
מייקל הביט על מיר שבהה בשני הגברים, לאחר מכן הוא הסתכל על שון ועל הגבר הזר, רואה שהם מביטים בורוד השיער בכעס.
"אתה בקשר איתם?" מייקל שאל, מקפיץ את האחר שהסתכל עליו, "תפסיק להציק לו" מיר ביקש, לא מסביר את עצמו לפני שהלך וחזר לכיתה.
הפרופסור נאנח, מסתכל שוב על שני הגברים שכבר הפנו אליו את הגב, "אז קוראים לו שון" הוא מלמל לעצמו, יותר מדי סקרן לדעת מה קורה כאן.