תרפא אותי, פרופסור -פרק 38-

bl_bar 13/06/2018 744 צפיות אין תגובות

מייקל יצא מהמעלית, מתנשם כולו, נשימותיו הכבדות מסמנות על כך שהוא רץ לשם כאילו ואין מחר.
הוא יכל היה לשמוע את צעקות השמחה ואת ההתרגשות עוד מבפנים והוא חייך ורץ אל הדלת, פותח אותה מבלי לחשוב פעמיים, הוא חייב לראות את שון כמה שיותר מהר, הוא חייב לתת לשון להסתכל עליו.

היו עליו לא מעט מבטים, הירו ואישתו רבקה היו שם ביחד עם ג'יין ופול, ברטה הייתה שם גם כן והרופא היה לצד שון, כולם עמדו מסביב, מסתירים למייקל את שון.

הירו כחכח בחוזקה בגרונו לפני שהזיז את עיניו, הוא לא יכל לסרב לג'יין שהציע, יותר נכון איים עליו, שמייקל יגיע גם כן לראות את שון למען שלום בנו.

"בוא מייקל", ג'יין אמר בחיוך, מסמן לו עם היד שיתקרב והאחר נשם עמוק לפני שהתקדם מהדלת, לאט לאט הוא התחיל לראות את הגוף הכמעט יושב של שון שנתמך במיטה שהתקפלה מעט מעלה, ככל שהוא התקדם עוד ועוד חלקים משון נראו, עד שהוא נעמד ליד הבלונדיני, רואה את כל כולו.

מייקל הסתכל על שון שהביט עליו ללא מילים, מייקל חייך אליו, אבל שון רק הביט בו לכמה רגעים לפני שחזר להביט על האחרים שבחדר, כאילו וחוקר אותם.

"שון, אם אתה שומע אותי תמצמץ פעמיים" הרופא אמר ושון החזיר את מבטו אליו ועשה זאת, ממצמץ בפעמיים בעיניו, גונב אנחות שמחה והקלה מהאחרים והוא הזיז את עיניו שוב והביט עליהם, רואה שהם מחייכים ושמחים והוא הביט עליהם בבלבול, מי כל אלה?

"תזיז את הרגליים שון" הרופא אמר והאחר החזיר אליו את עיניו, מזיז את רגליו ואת האצבעות גם כן, "את הידיים" הרופא ביקש והצעיר הרים באיטיות את ידיו, מזיז גם את אצבעותיו, שוב פעם אנחות שמחה נשמעו, שון יכול לזוז.

"ס-סט-" שון פלט לפתע, גורם לכולם להשתתק באחת, "מה אמרת שון?" הרופא שאל, מניח את אוזנו קרוב יותר לפיו של האחר, "ס-סטי-" שון עצם את עיניו, מנסה לכחכח את גרונו היבש, 'אתה יכול שוני, אתה יכול' הוא אמר לעצמו, משתמש בכינוי שבן זוגו נתן לו והוא חייך קלות, בשבילו הוא צריך לדבר.

"ס-סטיבן" שון לחש בקושי לאוזנו של הרופא, "סטיבן?" הוא שאל את שון שהנהן וכולם הביטו בבהלה על שון, "סטיבן זה לא…?" הרופא שאל, הוא כבר הכיר את שון מהפעם ההיא לפני 7 שנים.

"שון שון" ג'יין אמר בחיוך, אוחז בחוזקה את ידיו של פול, "אל תדאג, סטיבן לא כאן" מנהל הבר אמר ושון כיווץ אליו את גבותיו בבלבול, זה היה נראה כאילו והוא מנסה לדעת מי זה הגבר שלמולו.

"מ-מי את-ם?" שון שאל בלחש, מביט בשאלה על כל הנוכחים, "שון אתה לא יודע מי אני?" ג'יין צעק בפחד ושון מצמץ בבהלה, מפוחד מהבלונדיני שצעק למולו.
"שון, אתה מזהה את מי שנמצא בחדר הזה?" הרופא שאל, רוצה לבדוק אם הפגיעה בראש הייתה באמת קשה, שון הביט עליו ולאחר מכן על המבוגרת עם השיער הסגול, היא חייכה אליו והוא הביט עליה ארוכות לפני שהניע את ראשו לשלילה, גורם לבהלה בחדר, הוא לא זוכר או מכיר את ברטה.

עיניו אחר כך עברו אל רבקה, והיה נראה שהוא חושב עמוקות, "ה-היא" שון מלמל, "היא ד-דומה לאמא" הוא מלמל ורבקה כיסתה את פיה, שון שוב קורא לה אמא והוא יכול לזהות אותה, היא הנהנה אליו, "זאת אמא שוני, זאת אמא" בעלת השיער האדום אמרה באושר, אוחזת בחוזקה בידו של הירו שהיה ונראה כאילו והוא מחכה לתורו, מעוניין לדעת איך שון יציג אותו.

שון הביט על הגבר המבוגר, הוא עצם את עיניו כשהתחיל לכאוב לו הראש, הוא נראה כמו אבא שלו, אבל הוא מבוגר יותר, בדיוק כמו האישה שלצידו, היא נראת כמו אמא שלו אבל היא גם מבוגרת יותר, "שון?" הוא שמע את קולו של הרופא והוא פקח את עיניו, "א-אבא" שון אמר לבסוף והירו הנהן אליו, מאשר את תשובתו.

עיניו של האסייתי הביטו על הגבר הבלונדיני והוא הניע את ראשו לשלילה, מפחד מעט ממנו, "א-אני לא מכיר" הוא מלמל והשתעל מעט, גורם לג'יין לרעוד תחת אחיזת ידו של פול, "שון, בבקשה" מנהל הבר התחנן, מתחיל לבכות, "אתה באמת לא זוכר אותי? תינוק שלי, אתה לא זוכר אותי?" הבלונדיני שאל בחוסר אמונה ושון רק הביט בו ללא מילים לפני ששוב הניע את ראשו לשלילה, גורם לג'יין ליפול על הריצפה, פול מהר התכופף אליו, מנסה להרגיע אותו.

"פ-פול" קולו של שון נשמע ושומר הראש הרים את ראשו ביחד עם ג'יין, מסתכלים על שון שהביט עליו, "א-אתה דומה לפול" האסייתי אמר והשרירי חייך והתרומם, עוזר לג'יין גם לקום, "אני פול" הוא השיב בחיוך ושון הביט עליו לכמה שניות, כאילו ומנסה להבין למה הוא דומה לפול אבל עדיין נראה אחרת.

מייקל הביט על עיניי הפחם שבחנו אותו, זה היה נראה כאילו ושון בוחן אותו יותר זמן מהרגיל, יכול להיות שאותו הוא כן יזהה?

שון הסתכל על חום העיניים, רואה שהוא מביט בו במבט משתוקק, מזכיר לו מעט את המבט של סטיבן והוא די הסתקרן מהגבר שלמולו, אבל הוא לא מכיר אותו, "לא" שון לחש, גורם למייקל להפסיק לנשום לכמה שניות, מייקל אגרף את כפות ידיו, הוא לא יכול לבכות, אין לו את הזכות לבכות, מגיע לו ששון לא זוכר אותו.

"היי שון" ברטה אמרה בחיוך, תופסת את תשומת ליבו של הצעיר שהביט עליה בפחד, "ה-היי" הוא לחש לה, עדיין מחכה לסטיבן שיבוא, "בן כמה אתה?" היא שאלה בקול ילדותי, יודעת מה היא עושה, והוא הביט עליה בשאלה, למה היא רוצה לדעת?

"16" הוא ענה לבסוף, צלילי ההלם נשמעו, כולם הביטו זה על זה והוא הביט על כולם ואז על המבוגרת בחזרה, מנסה להבין על מה כל המהומה, "לא פלא שאתה זוכר רק שלושה אנשים" ברטה אמרה בחיוך, מרגיעה את שון שחייך אליה קלות בתמימות, חושף גומה קטנה, "מה הדבר האחרון שאתה זוכר, שוני?" היא אמרה בחיוך, מזכירה את הכינוי שמשפחתו ובן זוגו המתעלל היו קוראים לו בעבר, יודעת שזה יכול לעזור לה להתחבר אליו.

הוא חייך למשמע הכינוי, "את מכירה את סטיבן?" הוא שאל אותה, מסמיק מעט והיא חייכה והנהנה, "קצת" היא ענתה לו והוא צחקק בביישנות, "את יודעת איפה סטיבי?" הוא שאל בחיוך, רוצה לדעת, וכשזוג ההורים שמע את הכינוי של סטיבן הם ישירות הבינו ששון לא זוכר את מה שקרה עם סטיבן.

"אני עוד מעט אגיד לך איפה הוא" ברטה אמרה, שולחת את ידה ונוגעת בלחיו בחום, מחייכת אליו והוא ראה את הכנות שלה וחייך אליה בחזרה, "מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" ברטה שאלה שון והאחר חשב לרגע, "ה-הייתי בדרך הביתה משיעור פסנתר, סטיבי היה חולה אז הוא נשאר בבית, ו- אה!" ראשו של שון כאב והוא השתתק ועצם את עיניו, אוחז בראשו, "זה בסדר שון, אתה לא חייב להוסיף" ברטה ליטפה את שיערו של האחר, נותנת לרופא את האפשרות לגשת אליו.

"הוא לא זוכר הרבה, מה שהוא אמר זה הזיכרון של אותו יום של המקרה עם סטיבן, אבל זה לפני שהוא הגיע לדירה וראה את מה שראה" היא לחשה לזוג ההורים שהנהנו אליה בהבנה, מאושרים מהחדשות האלו, לאחר מכן ברטה הביטה על שלושת האחרים שהביטו עליה ואז על שון בדאגה.

זה לא השון שהם מכירים, זה לא השון שמכיר אותם.

"א-איפה סטיבן?" שון שאל אחרי שכאב הראש נעלם, "איפה סטיבן?" הוא שאל שוב, מודאג שאולי הוא עדיין חולה, "סטיבן לא פה שון, הוא עמוק בכלא!" ג'יין פלט בסערה, "ג'יין!" הירו אמר בכעס והבלונדיני הביט עליו ברוגז, "למה? אתה רוצה גם לשקר לו עכשיו?" הבלונדיני פלט, מסתכל על שון, "אני ג'יין ואני גידלתי אותך במשך 7 השנים האחרונות, אתה בן 23 שון!" הבלונדיני אמר במהירות, "די ג'יין" פול לחש, יודע שזה יזיק לג'יין אם הוא לא יפסיק לדבר.

"סטיבן בכלא כי הוא עשה לך דברים נוראיים ואתה צריך פאקינג לדעת את זה!" ג'יין צעק, פוער את עיניו כשרבקה סטרה לו בחוזקה, "תצא החוצה!" היא צעקה והוא הביט עליה בכעס, "אין לך זכות לגעת בי! את לא היית בקשר איתו כל השנים האלו, את לא באמת אמא שלו, את לא האמא הביולוגית שלו בכלל!" הוא צעק עליה.

"מספיק!" שון צרח, משתיק את הסערה במהירות, "מספיק!" הוא צעק שוב, דמעות מציפות את עיניו והוא הביט בפחד על האנשים שבחדר, "סטיבן בכלא? תפסיק לצחוק עליי!" שון אמר לבלונדיני בחוסר אמונה, "היא לא האמא הביולוגית שלי? זה לא מצחיק אותי בכלל!" הצעיר המשיך, מסתכל בכעס על ג'יין שהביט עליו עם דמעות.

"אני רוצה שתצא ותפסיק לשקר לי" שון הביט על הבלונדיני, "בעצם, שכולם יצאו! כולם!" הוא צעק, מרגיש יותר מדי מבולבל, "שון…" ג'יין לחש לפני שהאחר הסתובב על צידו והפנה להם את הגב, הבלונדיני פרץ בבכי, יוצא ביחד עם פול החוצה.

מייקל הסתכל על גבו של שון, "אני מייקל" הוא לחש לאחר שלא הגיב לו והוא חייך בעצבות לפני שהסתובב ויצא החוצה, שון לא מכיר אותו.
—-

"חתיכת טינופת, אם עוד פעם תגעי בי, לא יישאר לך שיערה על הראש!" ג'יין צעק לאדומת השיער שהביטה עליו בכעס, לא מבינה איך הוא יכול להיות כזה חצוף, "פול תוציא אותו מכאן!" הירו ציווה על שומר הראש, "אני לא אצא!" ג'יין צעק, "כן אדוני" פול השיב לבוס שלו, אוחז בזרועו של ג'יין, "תעזוב אותי פול!" הוא צעק על בן זוגו שהביט עליו במבט מתחנן, "תעזוב!" הבלונדיני צעק וניסה לנער את זרועו מהאחר אבל ללא הצלחה.

"בוא איתי" מייקל אמר בשקט ואחז בכף ידו של הבלונדיני, "תעזוב אותו" הוא ביקש בלחש מהשרירי, מביט עליו במבט מרגיע ופול עזב את האחיזה, נותן למייקל לקחת את ג'יין משם.

הבלונדיני אחז בחוזקה בידו של האחר, יודע שגם אם מייקל לא בוכה כרגע, נורא קשה שלו עכשיו, הולך ביחד איתו למעלית.

"לעזאזל!" ג'יין צעק כשהם יצאו החוצה, מוציא את המועקה שמליבו, מסתכל על מייקל בגבה מורמת והאחר חייך, "לעזאזל!!!" מייקל צעק גם כן, גורם לג'יין לצחוק, "לעזאזל!" הם צעקו ביחד שוב ושוב, מרוקנים את עצמם.

ג'יין התיישב לבסוף על הריצפה, מייקל התיישב גם כן, מחייכים לעצמם בשקט, "לפחות האידיוט הזה התעורר" הבלונדיני מלמל ומייקל צחקק, "הוא בן 16, הוא קטין, אסור לי לגעת בו" הוא השיב בשעשוע וג'יין צחק מהאמירה של האחר, "אתה צודק, אסור לו לעבוד בבר ולשתות אלכוהול" ג'יין השיב בהשתובבות, מחייך לעצמו.
—–

מייקל נעמד כשמיר יצא ממונית, מבטו של ורוד השיער נראה מבוהל יותר מתמיד והוא הביט על הפרופסור בחוסר הבנה, "אז פה הוא היה?" מיר צעק על חום העיניים באכזבה, "מה אתה עושה כאן?" מייקל שאל בחוסר הבנה, ג'יין נעמד גם כן, "מיר…" ג'יין מלמל בכעס וירוק העיניים כחכח בגרונו, "אמרו לי להגיע, אולי הוא יזהה אותי" מיר אמר לפני שנאנח ועקף אותם, רץ במהירות אל תוך בית החולים.
——-
"א-אתה באמת מיר?" שון שאל כשהסתכל על הגבר עם השיער הורוד והעיניים הירוקות, "באמת" הוא ענה ושון חייך, "מיר!" הוא קרא באושר וירוק העיניים הביט עליו בהלם, לא מאמין ששון חזר להיות הנער החמוד שהכיר.

"שוני" מיר אמר בחיוך לפני שהתקדם לאחר, מחבק אותו בחוזקה ושון חייך וחיבק אותו בחזרה, "אני שמח שלפחות אתה כאן" שון ענה בכנות, גורם למיר לבכות באושר לחיבוק.

"מיר, אתה היחיד שאני יכול לבטוח בו כרגע" שון מלמל ומיר התרחק, מסתכל עליו בשאלה, "אתה יודע איפה סטיבי?" המלוכסן שאל בחיוך, "הוא לא באמת בכלא, נכון?" הצעיר אמר בחיוך, "אני לא באמת בן 23, נכון?" הוא המשיך לשאול ומיר שתק ורק הביט עליו, "רבקה היא אמא שלי, נכון? ו…ומי אלו ג'יין ומייקל?" הוא שאל וורוד השיער בלע את רוקו.

"שון, חכה שנייה" מיר אמר בחיוך והתרחק מהמיטה, לוקח מהשולחן את המראה הקטנה שהייתה מונחת עליו ולאחר מכן הוא הלך בחזרה אל שון, נותן לאחר לראות את פניו.

"אהה!" שון צעק בחוסר אמונה, נוגע בפניו המבוגרות, "ז-זה אני?" הוא שאל ומיר צחקק, "זה אתה, שון בן ה23, תכירו" ירוק העיניים מלמל והאחר הניע את ראשו מצד לצד, רואה שגם ההשתקפות עושה את זה והוא התחיל לעשות פרצופים משונים, רוצה לדעת אם גם הדמות מהמראה תעשה את זה, ומיר צחק, שון חמוד.
—-
"אז אני לא בן 16 אני עכשיו בן 23?" שון שאל בחוסר אמונה, עדיין מסתכל על עצמו, "כן, התבגרת" מיר אמר בחיוך, "אז זה אומר שסטיבן עכשיו בן 25?" הוא שאל והאחר הנהן, "איפה הוא?" שון המשיך לשאול על האחר ומיר נאנח, מחליט שעדיף לא לשקר לו כמו שעשה בעבר, "בכלא" ירוק העיניים אמר בכנות.

"למה?" שון שאל, "כ-כי" קולו של מיר רעד והוא היה צריך לנשום עמוק, "לי ולסטיבן היה רומן" הוא פלט ושון פער את עיניו, "מ-מה?" המלוכסן הסתכל עליו בחוסר אמונה ומיר המשיך, "הייתי בזוגיות איתו עוד לפני שהתחלתם לצאת" מיר השיב, מסתכל על שון שהביט עליו בחוסר ידע מוחלט, "תפסיק עם הבדיחות שלך מיר, אתם תמיד צוחקים עליי, תגיד לו שזה מספיק ושהוא יבוא כבר" שון התבכיין, חושב שעובדים עליו.

"אני לא עובד עליך שון, ניהלנו זוגיות מאחורי הגב שלך בגלל שהירו וראלף הציעו לנו כסף" מיר הציג את זה בצורה הכי קשה, רוצה ששון באמת יבין את כמות הרוע שהיה לו ולסטיבן בזמן הזה, "לא" שון הניע את ראשו לשלילה, "לא, זה לא יכול להיות!" שון הכה את ראשו, מניע את ראשו לשלילה שוב ושוב, לא יכול להאמין.

"סטיבן בכלא כי הוא עשה לך דברים רעים שון, דברים רעים מאוד" מיר אמר בזמן שהתחיל לבכות שוב, רואה את ההתנהגות של האחר ושון התחיל לצרוח לפתע, ראשו התפוצץ והחוסר הבנה השפיע עליו.

הדלת נפתחה במהירות וברטה נכנסה, "תצא מיר!" היא אמרה בכעס וורוד השיער עשה את המבוקש והניח את המראה על המיטה בזמן שיצא החוצה, מכסה את פניו.

"ששש…שון שון" ברטה מלמלה, מלטפת בעדינות את ראשו של האחר שהמשיך להניע אותו לשלילה, "כולם משקרים לי" הוא מלמל והיא חייכה, "אנחנו לא משקרים לך, אתה משקר לעצמך" היא מלמלה כתשובה והוא נעצר והביט עליה עם עיניו שחורות והדומעות, רוצה להבין את מה שהיא אומרת.
"שון שון, עברת הרבה" היא מלמלה, "הרבה מאוד דברים" היא לחשה לו לפני שנשקה למצחו בכאב, "אני ברטה, אני הפסיכולוגית שלך, אני מכירה אותך לא מעט" היא חייכה אליו והוא הביט עליה בשאלה, "פסיכולוגית?" הוא שאל והיא הנהנה, "הייתי מדבר איתך הרבה?" הוא שאל בתמימות והיא צחקקה קלות, "מלא" היא השיבה, מלטפת את דמעותיו.

"רוצה שאני אספר לך קצת על עצמך?" היא שאלה והוא הנהן והיא חייכה אליו והורידה את המראה מהמיטה, מתיישבת עליה ושון קיפל את רגליו אליו, מביט עליה עמוקות ומקשיב לה.
————
מייקל הביט על מיר שיצא בסערה מבית החולים, "סיפרתי לו את מה שעשיתי עם סטיבן!" ורוד השיער אמר לג'יין, לא בטוח שמייקל יודע והבלונדיני הנהן, "וטוב שכך" הבלונדיני הבין שמיר מתכוון למערכת היחסים שהייתה בינו לבין סטיבן.

"איך הוא הגיב?" מייקל שאל ומיר הביט עליו בשאלה, "אתה יודע מה קרה?" הוא שאל ומייקל שתק, גורם לירוק העיניים להיאנח כשהבין שיכול להיות שכן, "הוא צעק" מיר מלמל, גורם לשני האחרים לנשוף אוויר בכבדות, "אבל מישהי עם שיער סגול נכנסה לבפנים" הוא מלמל, "ברטה" מייקל אמר לג'יין ומנהל הבר הנהן, מרגיש הקלה, ברטה תדע מה לעשות.
—-

"אני אקח אותך" מייקל אמר למיר שהתכוון להזמין מונית, "יש לי כמה דברים להגיד לך" הפרופסור אמר וורוד השיער הנהן לבסוף, "אני אלך, תתקשר אליי אם יש חדש" חום העיניים אמר לג'יין, "אוקיי, אני אחזור לשם" כחול העיניים השיב ומייקל הזהיר אותו עם מבטו, "לא אשתגע" ג'יין אמר בחיוך ומייקל גיחך לפני שנשק ללחיו והלך אל הרכב, מיר הולך אחריו.
—-
"אני אתחיל לשאול אותך קודם" מיר אמר, יושב במושב האחורי בזמן שמייקל נהג לביתו של ורוד השיער, כשהוא לא ענה מיר הבין והתחיל לשאול, "אתה ושון הייתם בזוגיות?", "כן" מייקל ענה מבלי לחשוב יותר מדי, רואה את החיוך הקטן והמרוצה של מיר מהמראה של הרכב.

"אתה יודע על מה שקרה לשון?" הוא היה סקרן לדעת, "כן" מייקל השיב ומיר כחכח בחוסר נעימות, "אז אתה יודע מה עשיתי?" מיר שאל בלחש ומייקל הביט עליו לשנייה, "כן" הוא השיב בכעס, מיר נאנח.

"שון סיפר עליי עוד דברים חוץ מזה?" מיר רצה לדעת, "שיש לך אח שחולה בסרטן" מייקל ענה בכנות וירוק העיניים אגרף את כפות ידיו על בד מכנסו.

"אתה יודע מי זה סטיבן?" מיר שאל, שומע את מייקל נאנח, "על זה רציתי לדבר איתך" מייקל אמר לבסוף ומיר הביט עליו בסקרנות, "הוא הבן דוד שלי" הא מלמל ומיר נעצר לרגע לפני שצחק בקול, לא מאמין לו, "זה לא הזמן לבדיחות" ורוד השיער אמר בחיוך, אבל אז חיוכו נבל מטה כשהביט בעיניו הרציניות של מייקל מהמראה, "אתה באמת הבן דוד של סטיבן?" מיר שאל בחוסר אמונה, "כן" מייקל ענה, גורם לליבו של מיר להחסיר פעימה.
"שון יודע?" ורוד השיער שאל, "כן הוא יודע, זאת אומרת, ידע" הוא גיחך קלות כשניזכר שהאחר לא זוכר כרגע כלום, "והוא עדיין היה איתך?" מיר שאל בסקרנות, "אני לא סטיבן אחרי הכל, אנחנו שני בני אדם שונים" מייקל אמר בחיוך, מאושר שהוא לא סטיבן.

"רק אל תימשך אליי, אני אסרב לך גם ככה" הוא עקץ בציניות את האחר שנשף בבוז, "אתה לא הטעם שלי גם ככה" מיר אמר בחיוך, מסתכל על החלון ונאנח לעצמו, "אני שמח ששון הכיר מישהו רציני" מיר אמר בכנות ומייקל הביט עליו מהמראה.

"אתה באמת מצטער על מה שעשית?" מייקל רצה לברר ומיר הנהן, "הכסף שהרווחתי היה בשביל הטיפולים באח שלי, אני עדיין מרוויח על זה שאני שותק כסף בשבילו, אבל אני לא הייתי עושה את זה שוב אם היו מחזירים את הזמן לאחור, הייתי צריך לבקש עזרה מבית החולים או מהמדינה, לא הייתי צריך לבחור בדרך הקלה ולפגוע במי שראה אותי כחבר טוב" הוא אמר בעצבות, אמיתי עם מילותיו ומייקל חייך לעצמו, "אני שמח לפחות שאתה יודע שהיית לא בסדר" מייקל אמר ומיר חייך, מתלבט אם להגיד לו שהוא זה שהתקשר לפול ולמעשה סיים את הסבל של שון, או שעדיף שלא לספר, לבסוף הוא החליט שלא, מעדיף שרק פול והירו ידעו מזה.
———-
שון הביט על ברטה בחוסר מילים אחרי שבכה את כל כולו החוצה, לא יכול לעכל את כל מה שהיא אמרה, "כשתצא מכאן, תבוא למקום העבודה שלי ואני אראה לך סרטונים שלך ואפילו אתן לך לקרוא את מה שכתבתי במפגשים שלנו" היא אמרה בחיוך והוא המשיך לשתוק, מכונס בתוך עצמו, סטיבן אנס אותו, סטיבן הרביץ לו, סטיבן התעלל בו, סטיבן הכאיב לו, סטיבן שהוא אוהב בכלא בגלל כל זה, סטיבן שהוא מכיר הוא לא הסטיבן האמיתי.

"ב-באמת יש מישהו שאני אוהב עכשיו?" הוא שאל אותה, נזכר כשהיא אמרה לו שיש בחייו גבר אחר והיא חייכה והנהנה, "אתה בעצמך אמרת לי בחיוך שאתה יוצא עם גבר אחר ושאתה אוהב אותו מאוד" סגולת השיער אמרה בחיוך, "מ-מי זה?" הוא שאל, "ג'-ג'יין?" הוא שאל שוב כשנזכר בבלונדיני והיא צחקקה, "אני לא יודעת מי זה, לא אמרת לי, אבל כבר אמרתי לך שג'יין הוא הבן זוג של פול" היא אמרה והוא הנהן, "נ-נכון" הוא מלמל, כאילו ונזכר במה שאמרה לו, היא סיפרה לו כל כך הרבה דברים בזמן כה קצר שהוא לא זכר את הכל כמו שצריך.

הוא נעצר לבסוף עם מחשבותיו כשהוא הבין שהיא לא דיברה על בן אדם אחד שהיה בחדר, "מי זה מייקל?" הוא שאל אותה בסקרנות, נזכר במבט של האחר עליו, היה בו משהו שונה.

"הפרופסור שלך באוניברסיטה, למעשה לא אמרתי לך את זה, אבל הירו כפה עליך לעזוב את הבר ולגור אצל מייקל" היא אמרה והוא פער את עיניו, "ג-גרתי איתו? עם הפרופסור שלי?" הוא שאל בחוסר הבנה והיא הנהנה וצחקקה קלות, "הירו והשטויות שלו" היא חייכה ושון נאנח, עדיין לא מצליח להאמין שאבא שלו כל כך מרושע.

"התאונה שעברת הייתה ליד הדירה של מייקל" היא סיפרה לו והוא הסתכל עליה עמוקות, "היינו רק פרופסור וסטודנט, נכון?" הוא שאל אותה והיא חייכה אליו קלות, "את זה אתה צריך לגלות לבד, אני לא יודעת" המבוגרת אמרה וליטפה את לחיו והוא רק חשב לעצמו בשקט, נאנח כשמצא את עצמו חושב שוב על סטיבן, מתגעגע אליו גם אפילו כשאמרו לו את מה שקרה איתו, שון צריך לראות אותו בשביל באמת להאמין לזה.

מוחו אתחל את עצמו מחדש.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך