התחלה חדשה - פרק ארבעים ואחת

לאחר חודש:
חודש שלם עבר וחלף והגיע הזמן להחליט אם לחזור הביתה אל כריס ומיקה או להישאר פה עם ג'ייסון.לא ידעתי מה לעשות.מצד אחד,מאוד רציתי להישאר בפנימיה,יחד עם ג'ייסון אבל מצד שני.....הייתי חייבת לבדוק מה מצב העניינים שם.הם בטח מתפרקים בלעדיי.טוב,אני מגזימה אבל זה מה שקורה שנמצאים עם הבחור הכי שאנן בעולם חודש שלם.
טוב,מה אני חופרת??אתם בוודאי רוצים לשמוע על ג'ייסון.אז ככה:כל הבצפר חושב שאני והוא חברים.אין הפסקה אחת שמישהו שואל אותנו אם אנחנו חברים והתגובה שלנו כבר הפכה לאוטומטית:הרמת יד ותנועה גסה שמראה לכל העולם ואחותו שבעצם לא אכפת לנו מה הם חושבים.
בעצם,אני וג'ייסון זה הדבר הכי רחוק מחברים.ידידים?כן,בהחלט.קרובים מבחינה אינטימית?לעיתים רחוקות אבל זה קורה.בעיקר כשאנחנו יושבים ביחד ולפעמים ג'ייסון מעביר את ידו בשערי.מסתבר שידו זה כמו תנור לוהט מה שדיי מסתדר עם העור שלי שבאופן מוזר הוא קר תמיד.חברים??לא.הוא לא מעוניין בחברה.אני עדיין פגועה מהעניין עם סם והכי חשוב:בכל הנוגע לאהבה שנינו הפכנו להיות האנשים הכי אדישים אליה.אבל עדיין,אני לא יכולה להתעלם מכך שלבי פועם בקצב יותר מהיר בכל פעם שעיניי פוגשות אותו.בנתיים אני שותקת,לא מעיזה לרמוז למשהו שהוא יותר מידידות קרובה.
"היי,מה קורה?"ג'ייסון הפתיע אותי מאחוריי והעיר אותי ממחשבותי.חייכתי באושר למראהו הקופצני.היה אפשר לראות עליו שהוא בדיוק חזר משיעור ספורט.אדיש כמוהו מעולם לא יראה ככה אלא אם כן הוא עשה משהו מרגש.
"סתם,חושבת."עניתי מהורהרת,שקועה בשפתיו האדומות.קחי את עצמך בידיים!פקדתי על עצמי.
"על מה?"הסתקרן ונשען על הספה בחדר הלימוד שבו כל התלמידים מבלים בזמנם החופשי.
"אני מתלבטת אם להישאר פה או לחזור הביתה.אתה יודע,עבר חודש."הזכרתי לו.ידעתי שהוא לא שם לב מתי צריך ללכת ומתי צריך לחזור.בשבילו הפנימיה הייתה הבית שלו.
"יואו,את חייבת להישאר!"אמר בהתלהבות.מעולם לא ראיתי אותו ככה,מתרגש ממשהו.או ממישהו.
"למה?מה יש לי לעשות פה?"שאלתי בחיוך.
"למען האמת....רציתי שתישארי כדי שנצא לדייט.את יודעת,רק אנחנו."אמר והסמיק עמוקות.כמה רציתי לגעת בסומק אשר התפשט בפניו ונראה זר עליו.
"אני יותר מאשמח להישאר."אמרתי מאושרת.ג'ייסון לקח את ידי ונשק לה קלות.הסומק פרח על פניי כעץ אפרסקים באביב.הייתי כל כך מאושרת.סוף סוף הוא יצא מהעולם הקטן שלו והחליט לעשות משהו.אולי סוף סוף השמועה תהיה נכונה ובאמת נהיה חברים.אז לא נצטרך לחזור על אותה תנועה גסה כל כך הרבה פעמים.כבר כואבת לי היד!
"אני הולכת למזכירות,להודיע להם שאני נשארת."אמרתי מחוייכת ונפרדתי ממנו קצת בעצב אבל בשמחה.אני וג'ייסון.הממ....כמה מוזר.מוזר אבל מתאים.מתאים באופן מוזר.אויש,את שוב עושה את זה,איימי.את שוב מסבכת את הדברים.תגישי את זה פשוט ויפה:את וג'ייסון יוצאים לדייט.מה מוזר??מה מתאים??פשוט דייט.
"היי,איימי.את נשארת או הולכת?"קולו המוכר עד כאב של סם צץ לידי.עדיין תהיתי במערכת יחסים שלנו.לאן הלכנו עם זה??לעומק הצוק,לשם הלכנו,עניתי לעצמי במרירות.למרות העצב שהתפשט בי למחשבה על הזכרונות הכואבים שחלקנו חייכתי אליו.עדיין,האקס המיתולוגי,לא?
"אני נשארת."אמרתי בביטחון.סם חייך מעט,ידעתי שהוא עדיין מרגיש משהו חזק אלי.לצערי,לא יכולתי שאני לא מרגישה אליו משהו.לא היה לי מושג מה אני מרגישה אליו.אולי אני בכלל צריכה להיות איתו ולא עם ג'ייסון??אולי הוא ההתאמה המוזרה שלי??ואולי בכלל אני לא צריכה להיות עם אף אחד מהם?
"אני הולך.למען האמת,אני הולך לתמיד."בישר לי את החדשות,מרוצה מהבעת ההפתעה שעלתה על פניי.
"מה??למה??"שאלתי מופתעת עד כאב.לא יכולתי להתעלם מהקול הקטן שצרח בתוכי:"לא!!!אל תלך!!!"קולות פנימיים מטופשים.
"בואי נהיה אמיתיים:באתי לפה בגללך.אני עוזב מפה בגללך.את חושבת שזה קל לי לראות אותך ואת הג'ייסון הזה ביחד??הרי אני עדיין אוהב אותך ואת יודעת את זה.אני יודע שאת לא נשארת אדישה לכל המבטים שאני לוטש בך.אבל...אני סתם מכאיב לעצמי.הכי כדאי,ואני אומר את זה לטובת שנינו,שאני אלך ואת תישארי.הרי את פורחת פה.אני נובל.שם אני פורח.שם זה המקום שלי.המקום היחיד שלי."