התחלה חדשה

נכנסתי דרך דלתות בית הספר,מפוחדת ונרגשת.אומנם זה היה הבצפר השישי שאליו הועברתי אבל כל פעם מחדש התרגשתי לקראת התחלה חדשה בבצפר חדש.
סקרתי בעיני הירוקות את המסדרון הומה התלמידים.בעזרתם של כמה מהם הצלחתי להגיע לכיתה ולהתיישב במקום המושלם:ליד הקיר,שורה שלישית,צד ימין,קרוב ללוח כדי שאוכל להקשיב היטב לנאומי המורים אךצגם רחוק מסמיק כדי שאוכל לפטפט בלי שאף אחד ישים לב.כמובן שהמקום היווה תצפית מעולה על מה שמתרחש בכיתה.
לא היה לי מה לעשות,הרי הייתי תלמידה חדשה בשנה השניה בחטיבה התחתונה וכמובן שכולם כבר הכירו את כולם וכמובן שהיו כבר חבורות קטנות למינהן שעליהם היו ממונים הקבוצות הגדולות:המכורים לספורט,הפרחות שחושבות שהן מלכות העולם,אלה שמארגנות כל אירוע בכיתה וכ׳ו.באמת שלא ידעתי מה אני אעשה בזמן הפנוי שנותר לי עד לתחילת הצלצול אז שקעתי במחשבות על מה שקרה לי אתמול.
זה היה בצהריים,יצאתי לטייל בפארק הקרוב לביתי החדש,מחפשת מקומות מסתור טובים מאמי הנודניקית.סקרתי את הפארק הקטן כשלפתע נער בגילי נתקע בי.שנינו נפלנו על הדשא כשהוא עם פניי אליי ואני משותקת מרוב הלם.אני נערה קטנה ודיי שברירית אז לא הייתי מוכנה לכזאת נפילה,במיוחד בסקירה הראשונית שלי.
למזלי,הנער שנפל עליי היה פשוט...איך אני אגדיר את זה?חלומי,מטריף,מהמם,חמוד ביותר,חתיך אלוהי,מה לא?עד שיצאתי מההלם לקחתי לי רגע לבחון אותו.היה לו שער חום כהה,כמעט שחור אסל על הגבול,עיניים חומות בהירות בצבע דבש,אף חמוד שנראה כאילו אלוהים עיצב אותו במיוחד בשבילו ושפתיים שהחביאו מאחוריהן חיוך שהיה ממיס כל אחת.
בזמן שבחנתי אותו שמתי לב שגם הוא מסתכל עליי באותה צורה.אותו מבט בוחן שסורק בצורה עדינה את הבנאדם שמולך.הסמקתי מהמחשבה שהוא בוחן אותי בדיוק כמו שאני בחנתי אותו.חשבתי לעצמי שהוא בוודאי חושב שהוא חסר מזל לחלוטין שנפל על ילדה כמוני.הרי אני רגילה לחלוטין,חסרת אופי וצבע,שלא נדבר על ייחודיות.אני בת 14,שער חום דק,עיניים ירוקות משולבות עם טיפטיפה צהבהב וחיוך נחמד.יש יותר נורמלי מזה??
לפתע קרה דבר מדהים,ממש נס!קצה אחת של שפתו האדמדמה עלתה טיפה למעלה ויצרה חצי חיוך שובב שגרם ללבי לדפוק כמו משוגע ולשכוח מי אני,מה אני,איפה אני ובאיזה פלנטה אני חיה.שניה,אני בכלל חיה??
הנער קם ממני בצורה עדינה,נזהר שלא לפגוע בי.הוא קם על רגמו החזקות וגופו התנשא מעליי והטיל צל שהסתיר את השמש היוקדת.החצי חיוך המדהים ההוא עוד נשאר על פניו והוא שלח את ידו הגדולה כדי לעזור לי לקום.אני הייתי עדיין מרוכזת בנס שעלה על פניו ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני,פשוט הסתכלתי על ידו כמו מטומטמת גמורה.יופי.מעולה.
״את צריכה לקחת אותה.״נעימה מיוחדת שנשמעה יותר טוב מהמנגינה הכי ימה בעולם יצאה מפיו המתוק.המשכתי להסתכל עליה,צועקת על מוחי לשלוח פקודה ליד שלי שתיקח את ידו.במקום לעשות את זה חלפה במוחי מחשבה נעימה:בטח היד שלו נעימה וחמימה.
בדרך פלא כזאת או אחרת ידי קמה לחיים ותפסה את ידו.מסתבר שצדקתי.באמת הייתה לו יד נעימה.
כשניגנתי את הלבלובים שדבקו בי לא שמתי לב שחצי חיוכו הפך לחיוך מלא.אותה מנגינה מיוחדת שוב יצאה מפיו וגרמה ללבי לדפוק כמו משוגע עד שחשבתי שכולם יכולים לשמוע אותו.הוא אמר:״אני סם.מצטער שנתקלתי בך,זה לא היה בכוונה.״
כמובן שלא עלה בדעתי להגיד לו את שמי,אלא פשוט המשכתי להסתכל עליו,לא מסוגלת להניע אפילו שריר אחד בגופי.
״איך קוראים לך?״שאל והכניס את ידיו לכיסיו.
״א...איימי.״גמגמתי.
״איימי.שם יפה.״השם שלי מעולם לא נשמע כל כך....טוב.
״כן.״
לפתע אחד הבנים ששיחק איתם קרא לו וסם אמר בחיוך:״טוב,אני צריך ללכת.מצטער שנפלתי עלייך,איימי.״הנה!זה שוב קרה!השם שלי נשמע כמו הדבר הכי יפה שאי פעם היה!איך הוא עושה את זה??אני אישית שונאת את השם שלי,פשוט מתעבת.
וככה נגמר המפגש.סם הלך לשחק עם חברים שלו ואני הלכתי הביתה המומה כשהלב שלי פועם בחזקה.מאז חשבתי על זה לפחות 126 פעמים,חוזרת ומשחזרת את המפגש.כמה רציתי לפגוש אותו שוב...רק לראות את חיוכו שוב...לשמוע את קולו פעם אחת נוספת...
לפתע משאלתי התגשמה.אותו קול נעים שחיוך מהמם התווסף לו אמר לי:״אפשר לשבת פה,איימי?״