פתאום לבד..

תמיד הכול היה כלכך יפה כל כך אמיתי וכל כך מושלם..
אבל תמיד יש רגעים שבהם הכול נהרס, כול הטוב נהפך לרע כל האמיתי הזה פתאום נהפך לשקר וכל המושלם נהפך לבלתי מושלם..
אילו רק היו אומרים לי שיקרה אסון שכזה הייתי מוותרת,הייתי נשארת כאן, בבית אם המשפחה שלי אבל לא אמרו, אף אחד לא ידע שיקרה מה שקרה..
אני הלכתי אחרי החלום הכי גדול שלי,כי אמא תמיד הייתה אומרת לי: "לכי אחרי החלום שלך,אל תוותרי ואל תתני לאחרים לגרום לך לרצות לוותר על מה שאת כל כך רוצה"
ואני?.. הקשבתי לאמא ומה לא עשיתי כדי להגשים את החלום שלי,ועד שסוף סוף הגשמתי אותו,איפה אמא נעלמה?.,איפה אבא נעלם?..המשפחה שהייתה לי איפה היא נעלמה?..
הייתי בחו"ל כשהכול קרה..
פתאום צילצול טלפון אחד קטן שינה לי בעצם,את כול החיים אני חושבת.
-"שיר תקשיבי." דודה אנה אמרה לי בטלפון. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל.."
-"מה קרה?" ישר שאלתי כי ידעתי שמשהו רע קרה.
-"שיר, שיר מתוקה ההורים שלך.. הם.."
-"מה קרה להורים שלי?" שאלתי והלב שלי פעם בחוזקה.
-"ההורים שלך היו מעורבים בתאונה, ולצערי הרב הם לא שרדו.."
-"מה?" בכיתי בטלפון, ההורים שלי, לא, לא יכול להיות.. אמא ואבא, לא, לא.."
-"שיר, מתוקה אל תבכי, אני יודעת עד כמה שזה כואב לך אבל..."
-ניתקתי את השיחה, לא יכולתי להאמין..
לא נכון, לא נכון...
עליתי על הטיסה הראשונה וחזרתי חזרה לארץ..
..
-לא הפסקתי לבכות בהלוויה, הייתי כל כך שבורה ו.. לא יכולתי לשאת צער שכזה, הרגשתי שעולמי חרב עליי, כאילו כל מה שבניתי עד עכשיו קורס..
ולא היה אף אחד שבאמת הבין אותי.. אני בתור בת יחידה, ההורים שלי היו הכול בישבילי.
בשבילם, רק בשבילם הלכתי אחרי החלומות שלי, רק בשבילם עשיתי כל מה שעשיתי כדי שהם יתגאו בי, בבת היחידה שלהם, לא רציתי לאכזב אותם, ואף פעם גם לא אכזבתי אותם, בישבילי ערך כבוד ההורים היה מעל הכול, מעל החברות, מעל החברים, מעל עצמי אפילו...
..
עברה שנה מאז..
ושוב אני כאן מול קברם, בוכה, ובוכה, ובוכה בלי סוף...
רציתי לוותר, לוותר על כל כך הרבה דברים כי הייתי כל כך לבד, והרגשתי כל כך בודדה אבל לא יכולתי לוותר.. אמא, אבא תמיד איתי בלב אני יודעת, לאן שלא אלך, לאן שלא אפנה תמיד יהיו בליבי..
וזה שהם איתי בלב זה הכוח, הכוח הזה שמניע אותי לעשות דברים, להגשים חלומות, לדעת לא להיכנע ולא לוותר אם משהו כל כך חשוב לי..
..
ואיך אני מסדרת בחיים?
ובכן, קשה לי, קשה לי לדעת ולהכיר בזה שאיבדתי אותם, לפעמיים אני אפילו חושבת שהם עוד יכנסו דרך הדלת, כמו פעם, יתנו לי חיבוק גדול ויגידו שהכול בסדר...
..
והיום? היום כבר יש לי משפחה גדולה, ילדים מקסימים ובעל מדהים ואני מאושרת, באמת שאני מאושרת, ואני כל כך מודה לאלוקים שנתן לי את הכוח הזה להמשיך בחיים ולהתקדם..
אבל מה שבחיים לא יתמלא זה החלל הריק הזה שהוריי השאירו כשהלכו מין העולם הזה..
אבל החיים, ככה הם, בסופו של דבר כולנו הולכים מין העולם הזה, בדרך זו או אחרת הולכים מין העולם הזה בדיוק כמו שהגענו אליו...