אורוות הפרדות

מלחמת העולם השנייה כבר הייתה בעיצומה. ארמייה גרמנית משוריינת (הקורפוס האפריקאי) בפיקודו של הגנרל ארווין רומל מגיעה באפריל 1941 לתוניס ומשם תוך קרבות עזים דוחקת את האנגלים אל לב מצריים.
הכוונה של הגרמנים היא להגיע לתעלת סואץ כדי לחסום אותה ומשם להמשיך אל מקורות הנפט שבמפרץ.
הגרמנים נבלמים זמנית באזור אל עלמיין בשל קו ביצורים "קשוח" וביצות שמקשות מאוד על תמרון של כוחות שריון וכעת כל צד מנסה לגייס עתודות לקרב ההכרעה.

התקדמותם המהירה של הגרמנים לכיוון מצריים וארץ ישראל משרה רוח נכאים על היישוב היהודי בארץ שמנה אז בסך הכל כ-600 אלף איש.
במוסדות היישוב מדברים במונחים של "חורבן בית" ומכינים תכנית שנקראת "מצדה על הכרמל" שלפיה אם יצליחו הגרמנים להבקיע ולהגיע לארץ, ייסוג כל מי שיכול להילחם אל רכס הכרמל ומשם תנוהל מלחמה נגד הצבא הגרמני עד הלוחם האחרון.
גם אצלנו בכפר חיטים יש תעוד על אסיפה המתקיימת באוירה קשה ביותר ושבה יש מי שמציע להתאבד ביחד, אם הגרמנים יגיעו ליישוב.

אבל כבדרך נס, באל עלמיין מתחולל מהפך.
לאחר שלאנגלים הגיעו תגבורות משמעותיות פותח פילדמרשל ברנרד מונטגומרי באוקטובר 1942 במתקפת נגד ומכריע את הארמייה הגרמנית בקרב עז ורצוף בן 11 יום.
לאחר ההכרעה הצבאית בשטח, נסוגה הארמייה הגרמנית תוך קרבות מאסף עד תוניס אבל רק כאשר היא מכותרת לא נותרת לגרמנים ברירה אלא להיכנע, והסכם כניעה זה נחתם במאי, 1943 ובעקבות כך, נלקחים כ-30,000 חיילים גרמנים בשבי.

וכעת, אנא המשיכו לקרוא ושאלו את עצמכם שוב האם יש אפשרות ששום דבר שקורה אינו מקרי. האם יתכן שעל אף שזה לא הגיוני, יש תמיד יד נעלמה המניעה את הכל?

בתוך תקופת הכאוס הזו שטה בים התיכון אוניית מטען והיא מיטלטלת ותועה בדרכה (לעיתים תועה, לעיתים נחסמת על ידי פריגטות של ציי מלחמה), ורק בשוך הקרבות בפיגור של כמה חודשים מתאריך ההגעה המתוכנן היא מגיעה לבסוף לנמל חיפה במאי
1943, ועל אונייה זו חברים, ישנן שתי משאבות ענק שמיועדות לכפר חיטים.

מיגור הצבא הגרמני והגעת המשאבות באותו זמן בדיוק מביאים למושב אופורייה גדולה.
במאמץ הנדסי מורכב מונח קו מים מהכנרת במעלה אל המושב כשעשרות חברים חופרים בידיים, במעדרים, ומכושים את התעלה להנחת הצינור ובסוף 1943 מגיעים המים.
הגעת המים למושב היא אירוע של שמחה עילאית. מגדל המים שנבנה ב-1924 ועמד בשיממונו 19שנה זוכה כעת לעדנה והוא רטוב ומאושר יותר מאי פעם.
אבל מעבר לאושר ולשמחה, המים מביאים עימם סיכוי ממשי להרחבת הבסיס הכלכלי של המושב. בתנופה גדולה ניטעים מטעים רבים, ניטע כרם ענבים, ומוקם גן ירק גדול.

ובתוך העשייה הזו, אנו הנוער והילדים שהם כוח זמין וחרוץ משתלבים בכל עבודה.
זה מגיע למצבי אבסורד שבו לדוגמה מנהל בית הספר מקבל הוראה מסידור העבודה, ודי בהוראה שכזו וכל הילדים למחרת מתייצבים בפלחה ומפזרים רעל כנגד עכברים במקום יום לימודים. (וכך קורה עם אסיף הבוטנים או תפוחי האדמה או קטיף המישמיש וכו').
הנוער הבוגר כבר חורש עם טרקטורי זחל בפלחה. הנוער הצעיר נוהג בטרקטורים רגילים, כל הילדים עובדים בשעות אחה"צ בגן הירק ובמטע, ועל הבנים הצעירים (כיתות ו', ז')
מוטלות משימות של נהיגת כרכרות עם פרדים.
אנו "הצעצועים" הקטנים ואני בינם מובילים עם פרד וכרכרה את סלסלות הענבים מהכרם לסככת המיון והאריזה, או את ארגזי הצנון לשוקת השטיפה וכו'. ולעיתים, (ואני מבקש שלא תספרו על כך לאף אחד), רק בשביל הכיף, נער אחד היה נוהג את הכרכרה ושניים היו רוכבים על הפרד, ומתחלפים.

אז, באותם הזמנים כאמור, הייתה אורוות פרדים במושב.
באורווה היו שלושה פרדים. לפרד הראשון שצבעו היה לבן קראו "היטלר" (הותיקים קראו לו "חיטלר"). זה היה פרד ערמומי, נשכן ומנוול שלא נברא אחר כמותו.
שמו של הפרד השני היה "כוכב". צבעו של "כוכב" היה חום. והשם "כוכב" ניתן לו על שום כתם לבן שהיה טבוע על מצחו. פרד זה היה ממש רגוע באופן חולני.
הפרד השלישי נקרא "כושי". ושם זה ניתן לו בשל צבעה השחור של פרוותו. פרד זה היה פרד סוער שמעבר לכך שגם הוא היה נשכן, הייתה לו בנוסף לכך יכולת וירטואוזית לבעוט בעיטות בקומבינות מורכבות ממש כמו רקדן של הבולשוי באלט.

פעם, באחד מימי העבודה בגן הירק, נקראתי על ידי אליה ברכה למקשת המלפפונים.
שם כשאנו לבד הוא אמר בארשת של הטלת אחריות שנבחרתי למשימה שהוא מבקש שאבצע משום שאני לדעתו "ילד מאוד רציני".
בין ערוגות המלפפונים עמד פרד רתום לקלטרת. "הקלטרת", כך הסביר לי אליה "עוקרת את שורשי העשבים בין השורות" . הוא הראה לי פחות או יותר איך נוהגים את הפרד המושך את הקלטרת וביקש שאזהר מאוד לא לעקור את שתילי המלפפונים, והלך.
כעת נותרתי לבד, וזו הייתה הרגשה כמו ילד שאיבד את אמא שלו בתחנה המרכזית.
אבל הבדידות התחלפה באחת לפחד ואימה גדולה כשראיתי מי הוא הפרד שרתום לקלטרת. הפרד לאימתי הנוראה היה "כושי".

כשאחזתי במושכות הייתי אחוז צמרמורת. "כושי" הביט בי בסקרנות. וכעת כשהביט סביבו והבין שבכל היקום ישנם רק אני והוא הוא בחר בדרכו המיוחדת לומר לי שהוא לוקח היום "יום בחירה".
הוא הוריד את הראש בהתרסה והחל מעלה אל חיכו שיחים שלמים של מלפפונים, והנאה גדולה הייתה נסוכה על פניו.
אז התעשתי. נשמתי עמוקות ומשכתי בכוח במושכות כדי להראות לו כעגלון מי בעל הבית. ואז, במקום לזוז הוא בעט וספגתי שתי בעיטות פרסה שחלפו ממש ליד ראשי.
"כושי" הביט בי. היה נראה לי שהוא מחייך. הוא המשיך לאכול שיחי מלפפונים ואכילתם גרמה לו לחוש חמלה אוהבת אלי. כל ישותו שידרה שהחיים מה זה יפים.

כעת החלטתי לנהוג בעורמה. רוקנתי במהירות את שקית האוכל שהבאתי. נקבתי בה שני חורים והפכתי אותה על ראשי מביט בכושי מתוך החורים שנקבתי.
"כושי" שהביט בהיסח הדעת לאחור כדי לוודא שאכן אותו עול ימים עדין וורדרד עדין נמצא שם, גילה לפלצותו מסכת "קלו קלוס קלאן" אשר מביטה בו בדממה מאיימת.
צמרמורת אחזה בו והוא פרץ קדימה בריצת אמוק. הקלטרת נגררה אחריו, ואני שלא הספקתי להוריד את השקית מצאתי את עצמי רודף אחרי שניהם ומנסה להשיגם.

בערב פגש אותי שוב אליה ברכה. הוא טרח להביע בפני התפעלותו על הספק הקילטור. הוא אמר שבדרך כלל במשמרת מקלטרים 10 דונם, ואני, להפתעתו, קילטרתי 30 דונם.

לך תספר לו מה קרה. (עבר בראשי, אבל שתקתי).
עוד חודשים רבים לאחר מכן, כאשר הייתי בא לבקר באורווה, היה שערו של "כושי" סומר מפחד ומיצמוץ עוויתי היה אוחז בעיניו כשנזכר בחוויה המשותפת ההיא.

יעקב