אנשים עם בגדים מנומרים

באמת שאני לא יודעת מי הם.
כל מה שראיתי זה אנשים עם בגדים מנומרים.
אבל אני ראיתי מה הם עשו.
הרגשתי את זה.
הייתי שם.
באוטובוס.
הכל קרה כל כך מהר.
קודם הקולות.
חדים.
צורמים.
ופתאום זה קורה.
בין רגע.
הכדורים שורקים פנימה.
החלונות מתחילים להשבר.
"כולם להשכב על הרצפה!"
צעקות.
בכי.
פחד.
הלם.
ואז האוטובוס זז.
עושה רוורס.
מסתובב.
בורח משם.
שומעים את קול הגלגלים משתפשפים על הכביש במהירות.
יחד עם קול חבטות הכדורים.
ובסוף אנחנו מתרחקים.
רוגע.
עוד קול רכב נשמע.
מתקרב אלינו.
מישהו מציץ בפחד החוצה ונרגע.
"זה רכב צה"לי."
אנחנו מתחילים להתרומם בהקלה.
אבל רק לרגע.
עוד מטח של כדורים מגיע אלינו.
הוא פוגע בחיילים.
לפתע אני מרגישה כאב גדול ביד.
אני מסתכלת עליה.
היא כולה מלאה דם.
כואב לי.
ממש.
ואז הראייה שלי מתערפלת.
אני מתעוררת בחדר לבן.
בית חולים.
נזכרת מה קרה.
מתחילה לחשוב תוך כדי שמטפלים בי.
אני לא יודעת מה עשיתי להם.
רק חייתי.
לא פגעתי בהם.
באף אחד מהם.
נשבעת.
אני לא יודעת עליהם כלום.
לא יודעת מה גרם להם לעשות את זה.
כלום.
רק שהם אנשים עם בגדים מנומרים.