הדמות שמאחוריי המראה- פרק 1

הקדמה:
אוקיי אז בגלל שכולם עושים סיפורי חיים על עצמם, חשבתי לעשות גם (ואל תעזו לכעוס עליייי!!) אבל יש לי חיים רגילים ומשעממים, כמו של כל ילדה מתבגרת, אבל אצלי זה קצת לא פשוט, חח תגלו הכל בסיפור.
------------------------------------------
פרק 1:
זה היה ביום שבו עברנו מ-2010 ל-2011. התעוררתי באחד בלילה וחשבתי שזה חצות בגלל שהשעון בחדר שלי לא מכוון, ואז כי לא מצאתי את ההורים שלי התחלתי לבכות, איזה תינוקית הייתי, ואז מילמלתי "ראש השנה שמח ארנלה" אף אחד לא היה בבית כדי לחגוג, והייתי דיי פגועה ולא יכולתי להירדם, כולי בדמעות, ואז פתאום שמעתי קול קורא לי, קול לא מוכר. חשבתי שזה רק במחשבות שלי, שאני כבר מתחילה להיתחרפן ועדיף שכבר אלך לישון, אני מספיק מפסידה שעות שינה!.
ואז שוב שמעתי את הקולות האלה. נישגתי לחלון ובדקתי שהכל בסדר, אין אף אחד בחוץ "מי זה שם?!" קראתי בפחד, הייתי דיי מבוהלת ונכנסתי מתחת לפוך כמו באיזה סרט אימה והתחלתי לצרוח כמו משוגעת. טוב היום אני מכתירה את עצמי כמשוגעת, כן, ברצינות. פתאום שמעתי צחוק מתגלגל והרגשתי באמת בסרט אימה "אימלהההה!! באלי בצפר!! או את אמא שלי!! או אה... את הספר שאני קוראת עכשיו.. משהו למשש כדי לדעת שאני לא בחלום!!".
"אוי.. אוי.. אוי.. ארנלה.. ארנלה.. ארנלה.." מה זה?! עכשיו אני באמת משוגעת! מה פתאום אני שומעת קולות בתוך הראש שלי "את לא שומעת" ואז נרדמתי ולא שמעתי יותר.
***
למחרת היה יום שבת, יום מעונן אני זוכרת, וקמתי מעוצבנת והבנאדם הראשון שרציתי לראות זה אמא שלי "את!"צעקתי על אמא שלי שהכינה ארוחת בוקר "בוקר טוב ארנלה!" היא חייכה אליי חיוך מתוק ואני רק הבטתי בה במבט נוזף "מה קרה?" היא שאלה אותי ואני לא יכולתי להביט בעיניה מרוב שאני הייתי בתחילת בכי "אתם עזבתם אותי אתמול! ואני.. אני!" לא היה לי מה לומר ואמא שלי יודעת מתי אני כועסת והולך להתפתח כאן ריב קשה "אני ואבא שלך ונועם הלכנו לחברים של אבא שלך לחגוג" אמרה אמא "ולא אמרתם לי מילה?!" קראתי.
"את ישנת" אמרה אמא שלי והפנתה אליי את גבה בעוד היא מכינה חביתה מקושקשת.
"אז מה?! יכולת להעיר אותי!"
"לא רציתי"
"אוףף! אי אפשר לדבר איתך!"
אמא שלי חייכה אליי חיוך של "תודה לאל שעזבת אותי" ואז אני נעצתי בה מבט "עדיין לא סיימתי לדבר" ואז עליתי למעלה, מנסה לנסח את מה שקרה לי אמש.