אבא.

אבא.
אני אוהבת אותך.
באמת.
אבל למה אתה לא מראה שגם אתה אותי?
למה רק לפעמים?
למה יש לך מצבי רוח משתנים?
למה אתה כועס שגם לי יש כאלה?
אני לא הבת המושלמת.
אני אף פעם לא יהיה.
אני יהיה רק משהו אחד,
אני.
וטוב לי עם זה.
למה אתה לא יכול לאהוב אותי ככה?
חשבת אולי, אפילו פעם אחת, שאני עושה את הכל רק כדי שתשים לב אליי?
אז אני לא עובדת כמו כל השאר.
אני לא עושה הכל בשתיקה.
אז אני קצת מרדנית.
קצת לא כמוך.
קצת.
כי אני הרבה כמוך.
אני חלק ממך.
חשבת פעם, שאולי אני מתנהגת כמו מפונקת כדי שתשים לב אליי?
שכן,
כמו שאתה אומר אני דורשת צומי?
זה לא שאני שוכחת לך את התקופות הטובות.
שכל יום הייתי מתקשרת אלייך לעבודה.
בוכה.
אומרת שלא טוב לי.
רע לי.
עצוב לי.
ותמיד הייתה לך סבלנות.
אף פעם לא ניתקת לי.
גם אם זה היה באמצע ישיבה דחופה.
אבל איפה כל זה עכשיו?
למה אתה לא מגונן עליי כמו פעם?
באמת שאני מנסה להיות כמו שאתה רוצה.
רק תבין,
זה קשה לי.