דחויים

לעזאזל!" נשמעה צעקה חזקה מהחדר. רוני גופרמן טרק את הדלת בטריקה חזקה והתיישב על המיטה שלו. הוא הוציא את טלפון הנוקיה שלו וטלפן לחברו הטוב אופיר ברגמן.
"הלו" נשמע קול קשוח. אח של אופיר, שי ברגמן, ענה לטלפון.
"שי, היי, זה רוני. תקשיב הפגישה של המועדון נדחתה. תמסור לאופיר" אמר לו בקול רציני ביותר.
"מה?! למה?" שאל שי.
"כי ההורים שלי נתנו לי עונש, זה למה..." אמר רוני.
"שיט. אז מה עכשיו? להתקשר לכולם?" שאל שי בעצב.
"כן, תודיע להם. אנחנו נפגשים באותו מקום ביום שני, בסדר?" ענה לו רוני.
"בסדר. ביי" הוא ניתק לפני שרוני הספיק להגיד משהו.
"דנההה!" הוא צעק. אחותו השמנמנה נכנסה לחדר.
"כן רוני," אמרה במבטא של שרלוק הולמס.
"תקשיבי, ווטסון, את חייבת להדליף לי מידע" אמר בדחיפות.
"מידע הולמס, איזה מידע?" שאלה בשעשוע והתחילה להלביש בובות עירומות ששכבו בפינה.
"מידע מהפייסבוק" אמר רוני בפשטות.
"בסדר. מה אתה צריך?" היא שאלה.
"אני צריך שתכתבי בלוח שלי שהפגישה של ד"ד נדחתה" הוא אמר. אחותו הביטה בו.
"עוד פעם הפגישה של המועדון הזה? הוא לחנונים. אתה מזמינים חננות" היא אמרה.
"לא, אני לא. הם חברים שלי. מרטין, נתנאל, אילן, כולם!!!"הוא צעק בתשובה.
"בסדר, אני אעדכן" צעקה ויצאה מהחדר. רוני התקשר לאילן, חברו הטוב. גם לו בישר את הבשורה. הוא קיבל אותה בנוחות.
ימי בית ספר עוברים מהר...חשב רוני. הוא שנא מקובלים ובגלל זה הקים את המועדון. במועדון הזה לא היה מקום למקובלים, רק לממוצעים. כל מי שיצר קשר עם המקובלים, עף עם המקובלים. הם, החנונים, היו גאים. הם היו פי כמה יותר אמיצים מהסנובים האלה שקונים ג'ינסיים במאתיים שקל. הם לא מרכלים. הם לא צבועים, לא אלימים, ולא ערסים. הם חנונים, ובמילה יותר טובה- דחויים.