זמן הוא לא התרופה הכי טובה

זמן הוא לא התרופה הכי טובה.
הפתגם הזה, ששנים חזרו עליו באוזנינו, הוא שקר.
כי הנה, עברה לה שנה, ועדיין כואב לי.
אני עדיין פצועה.
פצועה מבפנים.
החתכים והפצעים שהיו בגופי, על עורי, כבר הגלידו. כל מה שנשאר מהם זה צלקות.
אבל הפצעים מבפנים?
במקום להגליד,
במקום להשאיר צלקת למזכרת,
במקום להפסיק לדמם,
הם רק נפתחים.
הם ממשיכים לכאוב לי,
הם ממשיכים לדמם לי,
הם ממשיכים להזכיר לי בכל יום שאני קמה,
שזמן הוא לא התרופה הכי טובה.
כי עברה לה שנה,
ואני עדיין פצועה.
אני עדיין בוכה כל פעם שאני עוברת ליד המקום ההוא,
אני עדיין דומעת כל פעם שמזכירים את שמו,
אני עדיין פצועה.
כי הוא הלך.
והוא לעולם לא יחזור.
כי המחבל הזה,
המפגר הזה,
החסר לב הזה,
החליט לפוצץ את עצמו,
לגמור את החיים שלו,
ממש במקום שבו הוא היה.
החבר שלי.
החבר הכי טוב שלי.
היחיד שידע את כל סודותי,
היחיד שידע מה להגיד לי ומתי,
היחיד שהכיר כל חלק ופיסה ממני.
עברה לה שנה,
ואני עדיין פצועה.
כי למדתי שהזמן הוא לא התרופה הכי טובה.