זקנה ומוות.

היום ביקרתי את סבתא רבה שלי.
ופחדתי.
מיום ליום היא זקנה יותר ויותר.
ובכל יום יש הבדל.
היא כבר לא זוכרת הרבה.
על משפטים בשיחה חזרנו לפחות עשר פעמים.
היא הייתה...
טוב, היא הייתה מוזרה.
היא כל היום עם הפיליפינית.
היא דואגת לה אבל לא מדברת איתה.
היא מדברת אנגלית.
וסבתא שלי עברית.
היא חיה לבד רוב הזמן.
אין לה עם מי לדבר.
ורואים שזה הורג אותה.
היא דיברה הרבה על המוות.
יודעת שהיא מזדקנת.
יודעת שעוד מעט זמנה למות.
והיא לא מוותרת.
לא מוותרת.
לא מוותרת...
זה לפחות מה שהיא אמרה לנו.
וזה כואב.
אז אני מתרחקת.
אבל זה לא נכון.
כי יום יבוא וגם אני יהיה ככה.
גם תפקידי בעולם יעלם.
ואני יהיה חסרת תועלת.
וגם אני אדע שהמוות אורב לי בפינה.
וגם אני אפחד.
אפחד מחוסר הידיעה.
אנשים מדברים על גן עדן.
זה אומר שאני אמורה להגיע לשם?
ואם בכלל אני אגיע לגיהנום?
הרי אף פעם אי אפשר לדעת אם הייתי טובה מספיק...
ואולי בכלל אין את הדברים האלה?
אולי הם סתם דמיון שהאדם המציא כדי להסתדר עם שאלת המוות.
ואני יגיע לכלום.
חור.
שחור.
בלי לחשוב.
בלי להרגיש.
כמו בשינה.
רק שהפעם אני לא יתעורר.