כוכבי עיש

כורבי העיש

אחת השנים הקשות בארץ היתה ללא ספק שנת הבצורת שדובר בה עוד שנשים רבות. אישה ענייה שגרה בקצהו של כפר נידח ואין לאישה אלא בת אחת קטנה.לבדם גרו השתיים לאחר מותו של הבעל ממחלה שקפדה אותו במהלך מסעותיו, בחפשו אחר פרנסה. האישה החלה בדרכים שונות למצוא מקורות פרנסה: ביום היתה מקוששת זרדים ומכרת אותם בפרטות ובערב היתה יושבת שפופה ליד נר קטן ומתקנת בגדים לשכנים. כל זאת על מנת לשמור שלבתה הקטנה לא יחסר דבר ושלא ירדו פניה הירודים בלאו הכי מאז מות האב.

באותה שנת בצורת שמדובר בה, עצרו ארובות השמים, גשם לא ירד, לאט לאט יבשו הבאות וכל תושבי הכפר נותרו ללא מים. רבים נדדו בחפשם אחר מים, להחיות את נפשם, עליהם היתה פרנסתם אחדים חלו ומתו, אף האלמנה הענייה חלתה ונפלה למשכב, וברוב צימאונה ביקשה את בתה הקטנה שתצא ותבקש מעט מים להשיב את נפשה. נטלה הילדה ספל ויצאה לבקש מעט מים. סובבה בכל הכפר וולא מצאה. בריאותה של אימה חשובה לה מאוד, ובלבה נדרה: "לא אשוב לכפר ללא מים להחיות את אימא".

יצאה להרים, חיפשה בעמקים, עד לאחר תלאות רבות מצאה בור קטן מלא במים זכים. רוותה ומילאה את הספל ומהרה לשוב אל אימה, בתקווה למצוא אותה עדיין בחיים. הגיעה הילדה הביתה, פתחה את הדלת, ובישרה לאימה שהנה מצאה מים להשיב נפשה. בעודה צועדת בין הדלת למיטת החולה, נשמעה דפיקה בדלת וזו נפתחה, בפתח עמד זקן תשוש וכפוף, ובקול יבש ביקש מעט מים להשיב נפשו.

עמדה הילדה ולא ידעה את נפשה מרוב צער. רגע הסתכלה לעבר הזקן ורגע לאימה. האם רמזה לילדה לתת את המים לזקן כי ימיה ספורים בלאו הכי. הושיטה הילדה את הספל לזקן. וזה נטל את הספר בידו, הושיטה אל פיו ולגם באחת את כל המים. הושיט את הספל לילדה, הודה לה ונעלם מאחורי הדלת.

מרוב צער, זלגו דמעות מעייניה,
שבע במספר.
כולן לתוך הספל
ומיד הפכו הדמעות לאבים טובות והחילו לשיפוע מים זכים וטהורים.
שתתה האם והבריאה
שתתה הבת והאור שב לפניה
והמים המשיכו לשפוע
קראה הילדה לכל תושבי הכפר ואלה מילאו את כליהם במים הזכים.
לאחר כל זאת, התרוממו שבע האבנים לשמים ויצרו קבוצות כוכבים, המכונים בפי כל העם עד היום הזה :
"שבעת כוכבי-עיש"
ומאס ידעו כולם שבזכות אותה ילדה קטנה ביקר אותם אליהו הנביא.

(עמוס-עמית שלי לקורס כתיבת זיכרונות)