כשהעולם מתרסק

כשהעולם שלי מתרסק,
אני רואה רק שחור.
במקום לראות את אחותי התינוקת והיפייפיה, אני רואה יצור מבחיל שרוצה לחתוך לי את הזרועות.
במקום לראות את אחי הגדול, המשמש לי דוגמא, אני רואה מחבל שמחזיק בידו אקדח.
כשהעולם שלי מתרסק,
כול מה שאני חושב עליו זה בריחה.
להימלט מהצרות האלו, ולברוח.
להשאיר הכל מאחור.

כשהעולם שלי מתרסק, לרוב זה קורה כשאני שונא את עצמי.
אני מבין שאין שום סיבה בשבילי לחיות, ואני לא מבין איך יצור מעוות כמוני הגיע לעולם הזה.
אמא שלי תמיד אומרת לי שאני יפה, חכם, אינטליגנטי, אבל לדעתי זה שטויות.
היא אומרת את זה כי אני הבן שלה.
אני חושב שעמוק בפנים.. היא מצטערת שהגעתי לעולם.

כשהעולם שלי מתרסק,
העולם של האחרים נעשה ירוק ונוצץ.
הפרחים שהיו נבולים כל הזמן הזה פורחים בשיא,
הפרפרים שתמיד ישבו ליד גבעולים, קמים ומתחילים להתעופף בכל מקום,
העצים המתים, ללא עלים וצבע חי, נעשים בהירים ומתמלאים ירוק.

אז אני מבין, שכשהעולם שלי מתרסק,
זה עושה טוב לאחרים.
כי אין עוד מישהו כמוני. אני יכול לגרום רק רע.
אני לא יכול למנות פעם אחת שגרמתי למישהו להרגיש טוב.
תמיד הוא הרגיש גם בושה, או אכזבה.

אבל כמה רגעים לאחר מכן,
אני יוצא מה-"טראנס" ששקעתי בו.
ואני מבין,
שלמרות שאני עושה רע,
יש עוד תקווה, שתגרום לי להמשיך את חיי לבד.