סבתא

אני זוכרת אותך.
כל כך עדינה.
טובת לב.
את,
תמיד דאגת,
חיבקת,
שמרת,
עליי.

אני זוכרת אותך,
כל כך אמיתית,
תמיד שם,
מחייכת אליי,
חיוך שקט,
כזה מרגיע.
ענייך החומות,
מסתירות בתוכך כחול מסתורי,
ידיים פתוחות,
תמיד.
כדי לחבק אותי,
כשאהיה זקוקה לחיבוק הזה.
או סתם ככה,
לחבק.


אך נעלמת לי,
הלכת ממני,
חיוכך הרחב פתאום נמחק,
נעלם.
ואין יום שלא שאלתי את עצמי מדוע?
מדוע לא נשארת עוד קצת,
איתי,
עם אמא?
מדוע אלוקים היה חייב לקחת אותך,
ממני?
אך ידעתי שמתישהו זה היה חייב להגיע,
את הייתי חייבת ללכת,
הרי בנאדם לא נשאר כאן לנצח,
תמיד יש את המוות,
שמפריד בינו לבין אהוביו.
והוא הפריד ביני לבינך,
סבתא.

סבתא יקרה,
לעולם לא אשכחך,
חיוכך חרוט במוחי,
חיבוקייך שמורים בליבי,
זיכרונך המתוק,
נעול בשפתיי.

סבתא,
אני כל כך מתגעגעת אלייך,
היית ותמיד תהיי,
המלאך השומר שלי.
אני יודעת.


לעד אזכרך.
שלך,
נכדתך, שאוהבת אותך, תמיד.
נועה.