סיפור שמוקדש לתולי, כלבה שנפטרה (לא שלי)

תמיד יש את הרגע הזה שאומרים לך מה קרה, אחרי זה אתה כבר לא יודע מה לחשוב, ההרגשה שהוא הלך... זה מה שקרה לי כשאמא שלי סיפרה לי שהיא מתה... רק משפט וכבר הבנתי, שנייה לפני לא יכולתי להאמין שזה נכון, רציתי שהיא תגיד לי שזה לא זה אבל היא אמרה את זה והבנתי רק מילה אחת: "נפטרה". כבר התחלתי לבכות, לא בגלל שהיא באמת הלכה, בגלל המחשבה שאני לא אראה אותה יותר, המחשבה שהיא לא תחזור ואני לא אשמע אותה. ורק שאני חושבת על זה יותר אני ממשיכה לבכות, לשקוע בדמעות הבדידות והעצב. אני מרגישה אשמה, שאולי זה בגללי? אולי אני עשיתי משהו לא בסדר? כל פעם שהורדתי אותה לטיול הצהריים לא חשבתי שזה יקרה, לא העלתי בדעתי שזה מתישהו יקרה, לא בזמן הקרוב... עכשיו רק המחשבות האלה שמזכירות לי אותה, פורצות מעיני, אני עדיין מתקשה להאמין לזה, אני לא מסוגלת, 'היא לא' אני חושבת לעצמי, 'זה סתם סיוט, חלום רע' אבל לא, זה לא. אני יודעת את זה, היא באמת הלכה. ולמה? למה אחרי שהתרגלתי לראות אותה כל הזמן? למה לא אמרו לי מקודם? למה לא כיסיתי את עיני כל פעם שהיא התקרבה? למה הסכמתי להכיר אותה? למה דווקא עכשיו?