תודה.

יש לי סוד.
סוד גדול.
יש כאלה שיגידו סוד אפל.
שבוע שמרתי את הסוד הזה בפנים.
ואז סיפרתי להורים.
אבל הם לא האמינו.
זה לא יקרה להם.
לא במשפחה שלנו.
לא למשפחות הטובות.
התאכזבתי.
שנה עברתי עם הסוד שנשאר בתוך המשפחה.
שרק חלקם יודעים אותו.
שמור.
מוגן.
ואני הרוסה.
אבל בפנים.
רק בפנים.
כלפי חוץ לא יודעים מה עובר עליי.
החיים ממשיכים.
שמחים.
מאושרים.
ואני?
אני נשברת.
חיה בבית נכשל.
מהמשפחה שלי אני מתרחקת.
כשהייתי צריכה הם לא היו שם.
הבית שלי לא מסמל בשבילי את הדברים שהוא מסמל לשאר.
אין בו את החום וההגנה שהייתי צריכה ממנו.
הוא לא נתן לי את זה.
עברתי בית ספר.
פגשתי חברות חדשות.
שגרמו לי להרגיש שאני שווה משהו.
היה לי טוב איתם.
היה לי טוב אחרי הרבה זמן.
ולאט לאט נפתחתי.
התחלתי לספר.
אבל קצת.
ממש קצת.
לאחת סיפרתי את הסוד.
אבל התחרטתי.
פתאום לא היה לי נעים לפגוש אותה.
להסתכל לה בפנים בידיעה שהנושא הזה תלוי בינינו.
התרחקתי.
והשנה הסתיימה.
עברה שנה מהמקרה.
עם אח אחד אני לא מדברת.
עם האחרים אני גם לא בדיוק.
תמיד חושבת מה יקרה שאספר את הסוד.
ומתחילה לבכות.
קשה לי.
חברות שלי מנסות לברר מה קרה שזה כל כך נורא.
אבל אני פוחדת לאבד עוד אחת מהם.
כי הם טובות כל כך.
ואחת, מיוחדת במינה עשתה את זה.
היא גרמה לי לדבר.
והיא עשתה את זה טוב.
היא הבינה אותי.
ולא הסתייגה.
וגרמה לי להרגיש טוב.
ויש לי רק מילה אחת להגיד לה.
תודה.