תקופה רעה

אני לא יודעת, לפעמיים זה כבר נמאס.
לפעמיים כבר אין כוח, לכלום.
לפעמיים אין חשק, באמת שאין חשק.
זה על הגבול, על הקו האדום הזה שמגביל הכול.
זה כבר נמאס, כל כך נמאס אבל עדיין, אני מנסה לחיות, לא להישבר.

אני איכשהו תמיד דוחפת את עצמי קדימה כי אני יודעת שאף אחד אחר לא יעשה זאת כשאני יזדקק לדחיפה הזאת.
לא רציתי, כל כך הרבה פעמיים להמשיך לחיות.
רציתי לא להיות קיימת, להיעלם, לעוף עם הרוח, שהציפורים יוכלו לשאת אותי על גבם ולהתעופף הכי הכי גבוה ולא לחזור לכאן לעולם.
רציתי לשכוח, לשכוח שאני קיימת. לשכוח שהחיים שלי, אותם חיים שאני נאלצת לחיות אותם כול יום בחיי באמת קיימים.
רציתי לשכוח, כל כך רציתי שמישהו ימחוק את כל זיכרונותיי, שאני אשכח הכול. את כל הרוע, את כל הצרות, כל הדברים הרעים שקרו לי ושעדיין ממשיכים לקרות. אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי ובלית ברירה ממשיכה. עם כל הכאב והעצב ממשיכה לחיות, כי אין לי, פשוט אין לי ברירה אחרת!

אני שונאת, שונאת את הכול, את כולם.
אני שונאת שאני פה, איתם.
עם כל האנשים הרעים, אלו שתמיד יודעים כיצד להכאיב לי, אלו שאף פעם לא יודעים לשמח אותי, לעודד אותי או סתם לומר לי מילה טובה.
אני שונאת שאני חיה, פה, איתם.
עם האנשים ששונאים אותי סתם.
אלו שתמיד שנאו אותי ולנצח ישנאו.
אני שונאת כל כך הרבה, בגללם, כי הם לימדו אותי שיש דבר כזה שנקרא "שנאה."
לא הכרתי את המילה הזאת, תמיד חשבתי שהכול יפה, ששום דבר לא יכול לפגוע ולהרוס שמחה.
תמיד חשבתי שתמיד, תמיד יהיה טוב ויפה.
אבל הם, רק הם ניפצו לי את האשליה הזאת והכניסו אותי לעולם שלהם, העולם האפל הזה, הקודר.
חשוך שם כל כך, העניים שלי מלאות שנאה בגללם, מרגישה כאילו הכניסו את ראשי לתוך שקית מלאה במים ואני לא מצליחה לנשום.

כל כך הייתי רוצה שהחיים שלי יהיו מצוירים, כי שם הכול יכול להיות.
הצפרדע פתאום יכול להפוך לנסיך, המכשפה הרעה פתאום יכולה להפוך לפיה טובה.
הילד שתמיד לא היה כל כך חביב על כולם פתאום יכול להיות אהוב על ידי כולם.
הילדה שתמיד חלמה להיות רקדנית אך לא יכלה כי הייתה נכה פתאום נהיית רקדנית ומאוד מצליחה.

כל כך הרבה דברים יפים יכולים להתרחש שם. הנסיכה בסופו של דבר מתחתנת עם הנסיך והם חיים חיי אושר ועושר עד... שהמוות מפריד ביניהם.
כל כך הרבה דברים לא הגיוניים יכולים להתרחש שם. החתול שהוא המפחיד והגדול פתאום יכול להיות רדוף אחרי העכבר, האוייב הכי גדול שלו, והמאכל המועדף עליו.
כל כך הרבה דברים קסומים יכולים להתרחש שם. דלעת פתאום הופכת לכרכרה מפוארת ויפה, נעליים מרופטות הופכות פתאום לנעליי זכוכית יפות, וחבורה של עכברים קטנטנים ומלוכלכים הופכים לסוסים אבירים.
אבל החיים לא מצוירים ואפילו לא קרובים לזה, החיים הם חיים, החיים האמיתיים, לא סרט ולא ספר.
וחיים אותם איך שהם, בלי שום קסמים. כי אין פיות, ולא קוסמים.

ואפילו שקשה אני איכשהו תמיד דוחפת את עצמי קדימה כי אני יודעת שאף אחד אחר לא יעשה זאת כשאני יזדקק לדחיפה הזאת.